..לשמוח..

לפתע מתגנבים שדי ההזיה
כמו ילדים רוקדים באינדיה..."

לשמוח. לשמוח.לשמוח.

לכאורה, בים המלכולני שסביבנו, אין מצב.
לשמוח נשמע כמו מילה מכוכב אחר.
בימים כאלה, מי זוכר איפה השמחה?
בטח בפסח עם כל הניקיון, נמצא אותה.
רק המחשבה על פסח היא אחת אפס לטובת הגלים.
אמרו לי ששמחה זו אמונה. אמונה פשוטה.
יהיה טוב,הכל לטובה.
אופטימיות. זהו.
פלא שנתקעו לי המילים?! אני לא בן אדם שמח,מה אפשר לעשות.
אבל השניה חפרת על אופטימיות
אז אני לא אופטימית. אוף שתקי.
לפעמים אני שונאת את עצמי.
היא גורמת לי לעשות דברים שאני לא רוצה.
אני. עצמי.יריבות מושבעות.
קצת מוזר לי לדבר על עצמי ככה.
אחרי הכל היא חלק ממני.
מאיזה חלק?מאני או מעצמי?

"כל ילד מערבי לומד לחשוב על עצמו במושגים של גוף.
כשהתינוק הקטן מגלה את עצמו במראה הוא בטוח שילד אחר הגיע
לשחק איתו. עומדת לידו האמא המודרנית,
זו שבטוחה שעליה להתערב בכל חוויה של ילדיה מגיל אפס עד שמונים..ואומרת:
'אתה רואה מותק, זה אתה'
הילד המסכן הזה גדל, הוא לומד לזהות את ה'אני' דרך 'ההוא מהמראה'.
הוא לומד להגדיר את מושגי ה'אני' שלו דרך צבע העור והעיניים שלו, גודל הידיים והרגליים או הצורה הכללית
של מבנה גופו. וזה לגמרי לא 'אני'."

דבריו של זקן הודי. מתוך "מערבה מכאן"-יעקב אסטרייכר.מומלץ.

הפילוסופיה הזו לא מגיעה לשום מקום.
נסיים את פה.
תודה שבאתם לשמוע את השטויות שלי.
ניפגש עוד חמישים שנה, בהודו.