יצירות של קלמנטינה

רגעים,
שבה אליו.
לפתע, תינוק
ודבר לא הונהג בשנה שחלפה
אני, גיטרה?
רושמת אצבעותיהם של פורטיי
שעברו, נעשו לגדולי המנגנים
הסוף, הסופים
תווים של סיום.
 

שקט שָקט
תופים הולמים.
ותפוח אחד, שהלך
קצת
רחוק
מדי.
[הומור שחור,
לעתיד וורוד יותר]
דגל כותנה מאפיר
עיניים שוקעות בלבן
סביב המבט.

צלליה עוד מרחפים
צלילהם ענוגים,
אוושת רוחם פונה ללכת
סובבת בין לובשי הלבן
מבשרת שלום אחרון.
סף הנשמה עולה
ודועך הרגש
נלחם על מקומו
בינות למילים.
רגעים קדושים
פינות של אור.

נמוג האתמול
על מאורעותיו, שאיפותיו,
כאביו.
נמוג ונמוגתי עימו.
על שאיפותיו, כאבי.
תסכולי.

שבתי לשגרה סוררת
מכלה יגונה בעפר
[והרי, עפר ואפר אנוכי.]
מצלקת צלקותי'ה
למען ידעו
הנני כאן
עודני.

צרור זיכרונות
חיוכים, דמעות
התקפלו אַלי
דפים שניים ועוד דף
בריסטול אחד צהוב.
שלוש מילים
'במילה אחת..'
פתחו את הסכר הרעוע
פורקן.
--
שנה.
מאות דמעות,
אינספור חיוכים
ומנגד עוצמות
הבנה, קבלה
כל כך הרבה טוב.
אני כ"כ אוהבת אותך.

אור וחושך משמשים בעירבוביא
בליל של צללים
וצללתי למעמקיו.
מתוך הסופה
לראות צידה של הרוח
( ואולי, אנחנו אשמים. )
אמיתות יש רבות במספר
וסיפור אחד הוא.
אז סיפרתי לי את הסיפור מחדש.

טיולשנתי

הרוח פסקה מלנשוב, באירופה.
קול אוושתה כנדם.
עוף השמיים הוליך, ששטן
נשב לקרבו את כולך.
מספרים שנשב, ונשף.
וקצת הצלחנו ליפול.
אומרים מלחמה ישנה באירופה
עוף השמיים הוליך את הקול.
דעי לך, הרוח.
כיבית.
כיבית, אך לא את הכל.
--
צריך הרבה רוח לכבות 6 מליון להבות.

שלא יראו אותך נשבר.
(אורח מיותר- הראל מויאל.)
שנאתי.
סיימתי לשנוא.
בהסתלקותה של השנאה,
בקולי השותק אליך
זעקה.
בשִתקי את חרון אפך
שִיתי תאוותיך.
-
דוממת אל מול דמותך המטשטשת.
-
נסדקה דמותי.
שפופה בורחת אל הסדקים
מאספת אחר רסיסיה
בשתיקה.
כן.לרגשות יש ריח.
לתיעוב יש ריח של אוטובוס.
גם לפחד.

רגשותייך אבדו
בתהום הנשייה
מעט אנושיות, תמימה.
נותרה בך
אולי.
פגועה לא הבנתי
ליבך הדאוג.
מתחנן על נפשו,
אל-תלכי
אל תלכי.
מופתעת מעוצם ההבנה
נשאלתי
על ידי.
האם גם את מסוגלת לאהוב?

..הוא התחיל לזמזם
ובלחש ניגן..."
(יהודה דים- אני מאמין.)
את עומק המוות
מפלח ניגון
מעמק הייאוש
פורצת מנגינה.
אני מאמין.
מאמין, מאמין.
כי אפשר לקום
ולצעוק, לצרוח.
כי נפלתי-קמתי
מותר לי לשמוח.

"ובלילה, כמה שבכינו.
על כל מה שעוד לא עשינו.."

כולם ישנים, זה הזמן.
לוקחת את עצמך.
מתפרקת.
מפורקת.
כמה מילים
שהביאו לסחיטת הכוחות
המעטים.
שנותרו בך.
אם נותרו.
מבולבלת, קצת
אבודה.
אבל
צריך
ללכת.
לישון


"אין מצב שנוותר."
(לירון לב-מול כל העולם.)

מתוך הצרחה
הדוממת.
מבטן אדמת
השכול.
מסוף ההתחלה,
תחילת הסוף.
זעקה
שתיקה.
אמונה.

עם שחר נעלם
נושק אל האופק
נושא בכנפיו
תמימותי.
בתוכו הוא צורר
שנאותיו.
תאוותיו.
מחביאן
אל מתחת
לשמיכות.
לא ישכב עדי ערב
לא ישקוט עד אפול
עד אקים זעקה
שתפיג חותמו
חותמת עולם-
השתיקה.

שם
הכל נגמר.
'בני אדם'
כך אמרתם.
אנחנו חיות.
לבני אדם יש לב
בני אדם אמורים להרגיש
נדמה לי
'גזע'
כרתתם את הגזע של עצמכם.
הורדתם לכולכם את הלב.
שם הכל נגמר
פה, הכל מתחיל.

את יודעת, אלה עם הנפילות הכי עמוקות, הם אלה שמביאים אותה ב-וואו גדול.
לפעמים זה נראה שהוא שכח אותנו, שהעולם שכח. שכחנו את עצמנו..
כן, זה קשה. אבל מה עושים עם ה-'קשה' הזה..?
אם זה נראה שלא אכפת לה, אם את חושבת שזה נגמר, ואין לאן להמשיך, הישארי פה.
ואת הלב תרחיקי ממנה.
לאף אחד אין זכות לגעת בו, בלב שלך, במטרה -או שלא, וככה יצא- לפגוע.
תמיד יהיו אנשים שלהם אכפת. שירצו לשמוע אותך צוחקת, שיבכו איתך, וידעו להפסיק את הדמעות כשצריך. כאלה שירוצו עד
את מסוגלת. רק את יודעת כמה שכן, שאפשר.
את הכי מיוחדת והכי מדהימה, כי כולנו מדהימים, כל אחד בדרך שלו. הדרך שלך הכי מעניינת שיצא לי לפגוש..
הפאזלים הכי מסובכים ומעצבנים, הם הכי יפים. את זה את יודעת.
אז למה נזכרתי בך באמצע הלילה? זוכרת שאמרת שיש רק חמישה שאכפת להם,
ואני אמרתי שלא מצאתי אחד?
אז מצאתי. אחרי שקראתי את התגובה שלך פה, מצאתי.
באמת אוהבת,
אורית.

"בים דרכך ושבילך במים רבים...
כשאני כותבת לך, המילים מתפרצות לי החוצה.
כאילו יש לי שם צונאמי ענק שרק רוצה לצאת.
הרי המילים שלי, הן סה"כ, שלך. ואני, רק שלך.שלך.שלך.
אתה שיושב שם למעלה.
רואה אותנו, וקצת צוחק.
כי אנחנו נופלים, ועושים סיפור מכל נפילה..
מחייך ועוזר לקום.
אבא.
כי ככה לומדים ללכת.

...ועקבותיך לא נודעו..."

'ואל הים אני הולך
את המילים אני שופך
בשיר געגועים...'
(קובי אפללו-שיר געגועים)
הדבר הכי מציק שניתן לחוות.
געגוע לזה שמעבר לפינה.
משהו-מישהו שדוחה אותך,
כאילו היית חפץ חסר תועלת.
כאילו שאין טעויות בעולם,
ואחרי הטעות האחרונה שלך באטמן מת סוף סוף,
ורשת האינטרנט קרסה.
מוקדש לך.
אני מסוגלת,
להמשיך
לרוץ
להתקדם.
פשוט ללכת,
וזהו.
את יכולה

רגשות,מחשבות,תחושות.
אני.
הכל מסתכם ברביצה מול המחשב.
חיים סתמיים כאלה,
שלא מובילים לשום מקום.
-
אוויר חנוק,
כמעט ולא נושמת.
אולי כדאי
לפתוח
חלון.
חלומות אפורים,
חלונות שקופים.
הניקיון הזה רק מכאיב לי.
שמישהו יוציא אותי
מהכלא הזה,
עכשיו.

חומות של שקט
מוטב,
או לא.
ארמונות שתיקה
נקיים מכאב
יבשים. דמעות
יבשות.
חיוך, מבט מסנוור
[ככה, יפה לך
יותר.]
נשימה,
אוויר בחוץ-
פנים.
מלא, רִיק

את רוב הדברים העברתי,
נשאר רק עוד ארגז אחד
כדי להרים אותו, אני צריך עזרה,
שמיימית.

שוב מול הדף הזה, שוב. ליד התמונה הזו. אל תעיף מבט, אתה מכאיב לעצמך. אבל, העיניים, הן נמשכות להציץ בו שוב, בחיוך המלאכי הזה, שאף גווניה המכניים של התמונה לא טשטשו את צבעו העז.
נוטל את העט, לוחץ באיטיות מה על ראשו, משל קצב לחיצתו יאט את קצב מחשבותיו, את קצבן של דמעותיו. ושוב העיניים אל התמונה. חשוך בחדר, ורק מנורת שולחן זעירה יושבת דומם בפינתה, שולחת אורה בכל פעם אל הפינה הנצרכת. מן העיניים אל החיוך,

כאבייך, כמו התערפלו
בסערת רגשות
שאינם רגשותייך.

אהבתך
המיועדת לאחד
פוזרה בלבבות רבים
עד בואו, גואל.

קומי יקירה
אספי אהבתך

את חלומותייך,
ובגדייך הלבנים

תמצאי אותם ברגשות של אחרים.

"בירח אדום מול הים,מפכה דמך.
בירח אדום מול הים, דמי ודמך..."

איבדתי את הצפון
הצפוּן.
מביט על הנראה,
רואה את שלא.
לגעת באור
גם, בעידן הקרח.
"שוב אני לבד על גג העולם,
שוב אני אחד שקצת שונה מכולם..."

[בדואט עם "בין הערביים"]

שבילים אדומים שיצאו מליבי,
נשפכים במורדותיי, גומעים
בשקיקה, פיסות כאב,
זורמים אל לבך, החסום,
הסגור במנעול של ברזל
[מסתוריות מתוקה].

והגעתי, עד אליך.
נופלת לפתחך
פוצעת אותי, אותך.
[החלק ההוא,
זה שעוד שלנו
איננו.]

אך לבך –
שבילי קרח כחולים יוצאים מתוכו,
מקפיאים את דמי בעורקיי,
מותירים אותי עומדת

מצטערת, אבל כבר לא.
-הייתה פה יצירה, פעם.-

ושוב הוא פוגע
חוזר ונוגע
מכה בך בכל עצמתי
מכאיב, שולח ידו.
הפחד, היכולת לשתוק.
הכאב, הרצון לזעוק.
זכרונות כאבים ופחד אחד.
חלומות, אנשים,
קשה לי לבד.

היא הייתה חזקה מהחורף
היא הייתה חזקה מסופה
היא יכלה לו, היא תוכל
ויום יבוא, היא תוכיח
עברתי, סימנתי
אותך.
הוא הפגין בעלות
היא שתקה
חיפשה אהבה
שתפיג
הוא איכזב וגם היא
כבר איננה
אמון שהיה פה
ותם.
עולמות שבורים
אחד לאחד
היא תוכל לו,
תקום
ותאהב
--
אני אוהבת, כ"כ אוהבת.
את תוכלי לו, לו ולהם.
לרוחות, לשדים, לכאב
היא

"במקום בו מישהו אחד מתעופף,
מישהו אחר מתכופף..."
(יהודה פוליקר)
ברגע שהרגשת אתה
מהותם של החיים
בעינייך.
ברגעים אלו,
נדמתי.
צונחת על הארץ,
נכנעת לייאוש.
כשניסיתי לקום
היית שם,
משתק.
אז שתקתי.
ואני עדיין פה, שותקת.

"ילד, לאן אתה נודד
ומי אמר שזה אסור."
מי אמר
שאסור לך למות.
מי יבכה את מותך,
מי יכאב.
מי אמר, שצריך
או אסור.
מי בכה את בכיי,
מי כאב.
מי יודע לאן
מועדות הן פניי.
מי יודע עוד
אנא אפנה.
ובחושך, כשבו
אחפש הנָתַב,
יפנה אצבעו-
ויורה.
--
קצת בשבילך, וקצת..בשבילי.

מטפסת
עולה
מנצחת
כמעט.

נופלת.

מחפשת להיאחז
בחבל התקווה
ומאבדת קשר עין
איתו.

שוכחת לרגע
אותך.
אוספת את שבבי
האמונה. המעטים
שנותרו בך.

מפזרת אותם על הארץ
כאומרת 'אינכם נחוצים עוד'
מפוזרת.
מוחקת אותם
מוחקת אותך.

ושוב, למטה.
מותשת, עייפה.
קצת מיואשת
קצת יותר מקצת.

להתחיל לטפס

"כבר שנים אני אובד
בתוך העיר החרבה
זכרונות המלחמה,
מאז לא מרפים בי..."
(הראל מויאל-הלם קרב)
העיר החרבה.
לא נעים, אבל היא לא כ"כ חרבה.
ירושלים שלי אפילו יפה. יפה מאוד.
למה, בעצם, אנחנו מתאבלים, על משהו שלא במיוחד חסר לנו?
"בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו..."
כי אנחנו לא יודעים מה חסר.
האור, השמחה, הביחד.
ירושלים
של
מעלה.
ירושלים,
היפה בנשים.
הקדושה

'סתם, עובר הזמן.
ולא מצליח לרפא ת'פצעים..'
חשבתי שעברתי את השלב הזה, של להתרגש מהודעה שלך. חשבתי.
ואולי היום הזה, שהתחיל גרוע כ"כ, ייגמר טוב.
טוב? ממתי הודעה שלך זה טוב?
'אין צרך לשמור טינה, לפחות מבחינתי' חיוך.
אולי תעזוב אותי כבר? שכחתי.
נדמה לי ששכחתי, לא רוצה לזכור.
אתה לא באמת נחוץ.
יושב לו באי שם, ומשחק ברגשות שלי.
פעם בכיתי בגלל שטויות. פעם בכיתי בגללך.
כתבתי

היא אהבה, והוא בחר ללכת.
היא העריצה,
והוא רק צחק.
היא נשבעה ללכת עד סוף העולם
"ואם תגיעי לסוף העולם, עשי טובה, תישארי שם"
הוא לא ידע, שבידיים שלו
הוא יכול ליצור
את הסוף.
במילה או שניים,
להחריב עולמות.
ובחיוך מבין
לבנותם,שוב.
אבל הוא בחר שלא לחייך.
אדון אגו לא מחייך.
הוא רק צוחק
אדון אגו צוחק עכשיו.
תנו לצחוק בשקט.

'יהיה טוב, תאמין בעצמך...'
כבר לא צריך אותך.
מה את עושה פה, בעצם?
רק מנסה ללכת הביתה.לברוח.
חסרת תועלת שאת..
שתיקה מעיקה, תפתחי את הפה, תוכיחי שאת.
שאת מה?
שאת לא שווה כלום.
ההרגשה הזו, שאת רק.
רק קטנה. רק חמשושה. רק בת 15.רק.
אל תרגישי אידיאליסטית,
את רק חוזרת על הפעולה מאתמול.
את לא באמת מאמינה, כשתגדלי תביני.
תלמדי לדבר ברצינות, בלי לחקות אחרים.
ללמוד

נקודות נקודות מכסות את הדף
התחלות של מילים, של שירים.
-כל ההתחלות קשות- אמר
חכם אחד.
לכתוב את הלב,
לתת לעצמך להישפך אל הדף,
אל תוכו.
להיטמע בין השורות הכחולות-כחולות,
קפואות משהו
הן אינן מבינות דבר
מהמילים.
מנקודות הדיו, הכחול.
ליבי.
שמנסה להסביר למישהו, שאולי יבין
מה עובר עליי.
תחושות של כאב, בדידות, [עצב ייאוש תסכול ואכזבה]
מציפות את

מה כותבים? כותבים רגשות. צריך לכתוב את מה שאת מרגישה, מה שאת.
ובמקרה שאת לא מרגישה כלום? תפקטבי את עצמך.
יוצא לי דווקא די הרבה, להקריץ כאב שלא במיוחד מציק לי, ולהשתפך.
לבכות, מתוך הבכי, אני באמת מבינה כמה שהוא כן כואב, ואז מפסיקה לבכות.מישהו עוד יחשוב שאת מפקטבת..
כביסה מלוכלכת מכבסים בבית.אי,סתם שטויות.
את כותבת כי את לא מצליחה להירדם, וכי הצבע של העט הזה פשוט מגניב.
אבל מה,

יקירתי,
זה זמן רב לא פרשתי בפנייך מכאובי,
פצעי ליבי המדממים עדיין
שאת לקחת חלק נכבד בפעירתם.
ושוב מוצא אני עצמי על הארץ
בוכה בדמעות שליש על החושך,
שכפיתי על עצמי לא פחות משכפית את,
וכפו בנייך עליי.
מעשייך. הם שהביאו להתרחקותי ממך ומבניי, בנייך.
מעשים שבאיוולתם ממשיכים ילדינו עשותם
משל מחיִים הם את נפשם הגועשת,
ילדים אלו, שיצאו לחיפושים
ויש שנפלו בדרכם

אמת נוקבת
ושקר
מנקב את ליבי.
פחד למחר
על אתמול נואש
ניצני כאב מבצבצים.
פיה פתחה--
[חכמתה אבדה אף היא. נוסחא מסובכת מדי.]
שטויות מעיקות.

מדברים שטויות כי מפחדים משתיקות מעיקות.
20090526180142.jpg
.

על בגדייך, המפוארים
בוער טלאי צהוב.
ידייך השטופות בדמע ודם
של אלו, בנייך
שאינם.
ברוב חסדך מתקנת עולם
לאחר זעמך המתכלה
שנדם.
קולך הערב בראש חוצות,
מילותייך כקולך מהדהדות בתפוצות.
בשמייך המוארים
6 מליון כוכבים.
היפה בנשים, גרמניה
.

שאני באמונתך, מדרך בה אבדנו
שאני ואשיר לך תפילה.
עטופה שאלות זכוכית
מילה אחת ומתנפצת.
-
אמון.
מילה אחת,
ארבע אותיות
ואינספור רסיסים.
אמונה.
הרבה תקוות
כאב אחד
ולב(ד) אחד שבור.
עד הקצה.

אם תאמין היום השמש תעלה מולך
ותאמר אני זורחת בשבילך

(עידן יניב וילדי שלווה- מלאך.)
למדהימים שכמוך
קשה היא הדרך
לחיוכים כמו שלך
לא תמיד מחייך העולם.
מבטים חודרים
מצליפים ללא הרף
מתי תהיה כמו כולם.
שיבינו, הלוא,
לעולם לא תהיה
כמוני, כמוך. כמותם.
שילד שונה
הוא אפילו נחמד
ילד שלי,
מיוחד.


------
נסיך. אולי

קמה
מתחילה ללכת.
הייתי פה, נפלתי
והמשכתי
הלאה.
לא אתה תראה שנשברתי
אתה לא תראה בכלל.
אף פעם לא ראית, רצית לראות.
אותי.
לא נסתרת,
רק בורחת
ממני.
מעצמי.

לא חשבתי ששוב אגיע למצב כזה, לכתוב לך בדמעות.
מסתבר שהגעתי. שוב עם הדף הזה. 'הלוואי שמישהו יאהב אותי' מהפה שלי הוצאתי את המילים האלו.
מגומגמות. מבוהלות. מבינות עד כמה הן לבד פה.
מוזר שהשבת עברה טוב, ואחריה, -כמו שכלום לא יכול להיגמר בטוב-
המשפט הזה שלך. והבכי הזה, שלי.
ברחוב חשוך, לא רואה את המילים שלי, לא מרגישה את הקור.
לא מרגישה כלום, בעצם. רק כותבת. כותבת ושונאת. שונאת

נצנוץ בזווית העין,
דמעה בזווית הלב
חיוך.
למי אכפת שנשברת?
ההצגה חייבת להימשך.
-
צביעות. ככה קוראים לזה. לחייך למרות הכל.
יש כאלה שאומרים שזה טוב. להדביק מסיכה ועוד מסכה, ועוד אחת.
הרגשתי טוב, עד שהיא נפלה. שכחתי להרים, נפלתי בעצמי.
מחוויה אחת בת 7 דקות, יצאת גזענית, קשוחה ומוזרה. השתנית.בין רגע. ויש גם אשמים.
אף אחד חוץ מכולם. כולם חוץ ממך. אף אחד זו את.
-
רציתי

ל'אדם' שנטל את תמימותי
נעלם, והשאיר אותה אצלו.
כאדם
היודע אשר הוא עושה.
ששבילַיי
נהירים לו.
שאלות שמרי לעצמך
הקדישי כולך
לעצמי.
התמסרי
למלאכת הקדש
הסרת ערלת תמימותך.
אדם?!

מזמן לא עשיתי את מה שאני עושה עכשיו.
לכתוב בלי להבין מה, לשרבט על הדף מילים חסרות משמעות, שמצטרפות ביחד למשהו אחר, לא מוגדר, -הלב שלי.
הדף כבר מוכתם בכתמי יגון, שצפו ועלו על גדותיו של ליבי
לאחר צלילה ממושכת- בתהום הנשייה.
אני, שתמיד חייכתי ושיחקתי את תפקיד האופטימית, בטלנובלה של החיים,
עכשיו השחקנית הראשית, בסצנה הפסימית ביותר שהמציאות יכולה להעניק למישהו.
וכך, מצאה את עצמה השחקנית הראשית, גיבורת הסיפור, זו שמייעצת לכולם וחושבת שעשתה להם טוב.
זו שבטוחה שבגללה העולם קיים,
מייעצת לעצמה את כל הקלישאות שהציעה לאחרים [אגב, הן היחידות שגרמו לה לחייך...]
"תשכחי, לכי הלאה", [איך אפשר לשכוח את עצמך?!]
היא מתבוננת בזרם האנשים, אף אחד לא משותק כמוה.
שיתוק פנימי.
ז ר ם – תנועה של חלקים רבים לאותו כיוון – אבל היא משותקת.
וכמו בכל הסרטים, חייבים שיהיה איזה קטע, שיאיר לפתע את הגיבורה, שיעמיד אותה במרכז, באור הזרקורים...
---
הברק לא איחר לבא. הוא אכן האיר אותה, ולקח אותה איתו, מוארת.

אולי עכשיו היא תבין סוף סוף מה עובר עליה...

רעיון טוב. תחביאי אותה. היא לא צריכה לצאת החוצה,סתם כי אין לאן.
שתיכנס לשם, וכמה שיותר מהר. לא צריך שתצא, באמת.
במה היא מועילה, ולמי? את צווארה מעטרת שרשרת טעויות, נגיעות קטנות, פגיעות.
כולה טעות אחת גדולה.
בגדול, היא מושלמת. עבדה הרבה על החיוך הזה.. בקטן, מפלצת.
אבל מי מתעסק בקטנות? העיקר מה שרואים. מושלמת. בגדול.

"כבוד ה' עלייך נגלה"
כשנפל
עליי
האור.
הרגשתי אז, לראשונה.
אותך באמת.
הבנתי למה אני קוראת לך 'אבא',
הרגשתי בבית.
בלב שלי,
שלך.
וגם אם המילים לא כ"כ ברורות,
גם אם זה רחוק ממני,
כרחוק מזרח.
למרות הכל.
להרגיש כמו בובה,
על חוט
מנווטת ביד אומן.
בוכה, צוחקת,
שמחה.
מבינה.

''מן הבית בו גדלתי,
נשמתי עוד מביטה
חלונות נפקחים אל אמת פשוטה...''
שקט.שקט.שקט.
פתאום אני לא מסוגלת לשמוע מוסיקה.
הדיבורים מהסלון נשמעים לי מוגזמים. מה כבר אפשר לומר על בורקס?
מן מערבולת כזו,שלא מסוגלת להקשיב לאנשים.
יצור מכני נטול רגשות.
מחייכת כשכולם מחייכים,
כזו שלא מסוגלת לחייך בעצמה.
למה? שניה. תנו לחשוב, בשקט.
פעם הייתי מוצאת את עצמי בהראל מויאל,
סוג

לפתע מתגנבים שדי ההזיה
כמו ילדים רוקדים באינדיה..."
לשמוח. לשמוח.לשמוח.
לכאורה, בים המלכולני שסביבנו, אין מצב.
לשמוח נשמע כמו מילה מכוכב אחר.
בימים כאלה, מי זוכר איפה השמחה?
בטח בפסח עם כל הניקיון, נמצא אותה.
רק המחשבה על פסח היא אחת אפס לטובת הגלים.
אמרו לי ששמחה זו אמונה. אמונה פשוטה.
יהיה טוב,הכל לטובה.
אופטימיות. זהו.
פלא שנתקעו לי המילים?! אני לא בן