פורסם בתאריך ט' בחשוון תשס"ט, 7.11.2008
''מן הבית בו גדלתי,
נשמתי עוד מביטה
חלונות נפקחים אל אמת פשוטה...''
שקט.שקט.שקט.
פתאום אני לא מסוגלת לשמוע מוסיקה.
הדיבורים מהסלון נשמעים לי מוגזמים. מה כבר אפשר לומר על בורקס?
מן מערבולת כזו,שלא מסוגלת להקשיב לאנשים.
יצור מכני נטול רגשות.
מחייכת כשכולם מחייכים,
כזו שלא מסוגלת לחייך בעצמה.
למה? שניה. תנו לחשוב, בשקט.
פעם הייתי מוצאת את עצמי בהראל מויאל,
סוג של רגש. רגש שמתחמק מעצמו.
פעם.לפני חצי שעה.
היום אני כבר לא מסוגלת להתרכז במשחק קלפים מול המחשב..
יחידי הסגולה ש'זוכים' להסתובב בראש שלי,
הם ג'וקים ושמות של בתי ספר.
איבדתי את עצמי, איפשהוא.
המוצא הישר מתבקש להחזיר.
לא, אין פרס.
אני בטוחה שאף אחד לא ירצה להשאיר אותי אצלו.
"אתה בורח והזמן
בורח גם ממך
בורח גם מעצמך,
ונעלם."
-אורח מיותר.הראל מויאל
שוב,הראל מויאל.
תודו שידעתם.
תגובות