שבילים

שבילים אדומים שיצאו מליבי,

נשפכים במורדותיי, גומעים

בשקיקה, פיסות כאב,

זורמים אל לבך, החסום,
הסגור במנעול של ברזל

[מסתוריות מתוקה].

והגעתי, עד אליך.

נופלת לפתחך

פוצעת אותי, אותך.
[החלק ההוא,
זה שעוד שלנו
איננו.]

אך לבך –

שבילי קרח כחולים יוצאים מתוכו,

מקפיאים את דמי בעורקיי,

מותירים אותי עומדת על רגליי,
אך רוחי נפלה.

ממתינה בדריכות לקרן שמש,

שתמיס קרחך,

שתצרוב את דמי

תאחד, תשרוף,

ולא עוד.