פורסם בתאריך כ"ג בטבת תשס"ט, 19.1.2009
לא חשבתי ששוב אגיע למצב כזה, לכתוב לך בדמעות.
מסתבר שהגעתי. שוב עם הדף הזה. 'הלוואי שמישהו יאהב אותי' מהפה שלי הוצאתי את המילים האלו.
מגומגמות. מבוהלות. מבינות עד כמה הן לבד פה.
מוזר שהשבת עברה טוב, ואחריה, -כמו שכלום לא יכול להיגמר בטוב-
המשפט הזה שלך. והבכי הזה, שלי.
ברחוב חשוך, לא רואה את המילים שלי, לא מרגישה את הקור.
לא מרגישה כלום, בעצם. רק כותבת. כותבת ושונאת. שונאת וכותבת.
הדמעות לא מלוחות, הן מרות. כמוך.
'תתאבדי כבר. לא צריכים אותך פה'
יכול להיות ששכחת, שאת בעצם
אחותי?
תגובות
אין מצב שהיא אמרה לך את זה.
אוח.. מותק..
לפעמים אחים יכולים להיות הכי מרושעים בעולם.
בבקשה אל תיקחי קרוב - את מה שהיא אמרה.
אני אומרת דברים יותר חכמים.. (:
אוהבת אותך.
קוראת שוב ושוב ושוב, ולא נגמר..
לא יאמן כמה מילים פוצעות,
מה שבטוח שהאהבה מתחילה ממי שילד את שתיכם,
רק הלואי ותאמיני שיכול להשתנות המצב,
פשוט מתחילים מהעיקר ואולי גם מהקל לכבד..