תָּקוּם עֲטֶרֶת רָאשֵינוּ

יקירתי,
זה זמן רב לא פרשתי בפנייך מכאובי,
פצעי ליבי המדממים עדיין
שאת לקחת חלק נכבד בפעירתם.
ושוב מוצא אני עצמי על הארץ
בוכה בדמעות שליש על החושך,
שכפיתי על עצמי לא פחות משכפית את,
וכפו בנייך עליי.
מעשייך. הם שהביאו להתרחקותי ממך ומבניי, בנייך.
מעשים שבאיוולתם ממשיכים ילדינו עשותם
משל מחיִים הם את נפשם הגועשת,
ילדים אלו, שיצאו לחיפושים
ויש שנפלו בדרכם אחרי תאוותיהם
אך מעטים עד מאוד היו אלו ששבו אליי
נותנים מעט נחמה לליבי הפצוע.
נוצר אני בכדי דמעותיהם של אלו, המבכים עליי,
רוחץ בהן פינות מאובקות בין אבנייך
הבודדות, מצפות לשובם.

עומדת בזיכרוני ואינה משה ממנו אף לרגע,
תמונת ביתנו, היכלנו השרוף.
יבוא יום, אהובתי,
ושבו בנינו, ויחוננו עפרייך,
ארים ראשך,
הלא עטרת ראשינו את.

לילה טוב יקירה, לילה טוב.
עד חזון אחרית הימים הבא.

" קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח. 
כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה, וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.."