טלית

שוב מול הדף הזה, שוב. ליד התמונה הזו. אל תעיף מבט, אתה מכאיב לעצמך. אבל, העיניים, הן נמשכות להציץ בו שוב, בחיוך המלאכי הזה, שאף גווניה המכניים של התמונה לא טשטשו את צבעו העז.

נוטל את העט, לוחץ באיטיות מה על ראשו, משל קצב לחיצתו יאט את קצב מחשבותיו, את קצבן של דמעותיו. ושוב העיניים אל התמונה. חשוך בחדר, ורק מנורת שולחן זעירה יושבת דומם בפינתה, שולחת אורה בכל פעם אל הפינה הנצרכת. מן העיניים אל החיוך, אל החיוך וממנו אל העיניים. אף פעם לא אל הדף. משל חסה היא על היושב אל השולחן, אבוד. טובע בים זיכרונות. הוא לא צריך לכתוב עכשיו, הוא כבר לא צריך כלום,
רק לנשום עמוק, ולצלול.

***

דמות דוממת עטופה בטלית, מוטלת למרגלותיו. לצידה מקופלים בסדר מופתי מדי ב' מקומטים, צבעם עז כצבע החיוך המסתתר אי שם מתחת לטלית. חיוך  דמדומי בין ערביים, חיוך של שקיעה.
זה--הבן--שלך--- לוחש לו קול. "זה-הבן-שלי-" המהם מתחת לשפמו.

אם הבן היה פה, היה אומר שזה לא בסדר שאביו ממלמל לעצמו. מה לעשות שהוא לא פה? מבט עצוב תופס את מקומו בשני הגושים הכהים במרכז פניו. אל תישבר. המבט הזה מושפל. נתקל באלונקה.

הוא כן פה, הבן.

זעקה מפלחת את המולת המוות.
"זה---הבן---שלי--" שורה של חיילים בעלי עיניים כבויות נפנתה להביט בו ולחקוק במוחם לנצח, תמונתו של אב הקורע קרע על בנו, כשלצידו מדי ב' בגווני שקיעה, ועל פניו חיוך של דמדומים.

***

למה הבן שלי עטוף בטלית? למה זה מגיע לי?זה לא מגיע לי. מנורת השולחן אינה מרפה מתמונת הילד המחייך במדים. איזה מבט תמים ... בני, לא זכית אתה לטעום טעמה של האמת. האמת שאני בסכלותי גזלתי ממני וממך, ונותרת לגדול על יסודות של שקר.

מה יודע אתה על הבגד הזה, שעוטף אותך? זה שילווה אותך מעכשיו ועד הרגע המיוחל, הקרוי "תחיית המתים"? כלום חשת פעם במגעו הטהור של הבד הזה?
אבא טוב לא הייתי, וכנראה לא אהי'ה . ואתה, גם אתה אינך פה כשאני מחליט לפרוק עולו המכביד של עולם החומר ולצאת בשנית למרדף אחר האמת.

דפיקות בדלת קטעו את הרהוריו ומלמולי השפם הנוגים שלו, ואילצוהו לקום מהשולחן ולדדות אל הדלת.

מעניין, מזמן לא פגשתי באלה המכונים "בני אדם", ואלה האחרונים, משום מה, אינם חסרים לי במיוחד.

האור שחדר מהפתח שנחרץ בדלת, הספיק כדי לגרום לו לעצום עיניים בחוזקה ולהביך מעט את האיש המאובק שלמולו.  "שלום, אתה אדון כהן?" הנהון. "אני, כלומר, אתה יכול לראות.. חייל ביחידה של הבן שלך..ו..." "אתה חבר של הבן שלי?" ספק אמר ספק צעק.

"לא הספקנו להיות חברים, הכרנו ימים ספורים לפני ש.." גמגום נבוך. "הבאתי לך את החפצים האישיים שלו."
"תודה חייל, שמור על עצמך." חיוך מאולץ.

הבחור הגיש לו שקית כתומה, פשוטה כזו.. אחת שמכניסים הביתה עם לחם חלב ומילקי, לא שרידי אדם.

ברעד שחולף בכפות ידיו הוא לא שולט. תכולת השקית נפרשת את השולחן, מנורת השולחן לא מרפה מהתמונה. משקפי שמש, יומן קרב, מחברת שירים.." דמעותייך הן שק מטבעות זהב
אל תחלקי אותן לחינם לנוכלי העם..."_* כמה מתאים לך, בן.

שקית שחורה וקשורה היטב מושכת את תשומת ליבו יותר מכל תכולת הערימה. בחיל וברעדה הוא קורע בה פתח, והאור שבוקע מנרתיק הקטיפה השחור המונח בפנים, פתח את ליבו יותר מכל דבר אחר. טלית.

בני סיים את חייו כאיש אמת. איש היודע את אשר לפניו, מאין באת ולאן אתה הולך.

נִחַמְתָנִי בְּנִי, נִחַמְתָנִי.

* הקטע מהשיר שייך ל"האנונימי" בשין1