|
מזמן לא עשיתי את מה שאני עושה עכשיו. לכתוב בלי להבין מה, לשרבט על הדף מילים חסרות משמעות, שמצטרפות ביחד למשהו אחר, לא מוגדר, -הלב שלי. הדף כבר מוכתם בכתמי יגון, שצפו ועלו על גדותיו של ליבי לאחר צלילה ממושכת- בתהום הנשייה. אני, שתמיד חייכתי ושיחקתי את תפקיד האופטימית, בטלנובלה של החיים, עכשיו השחקנית הראשית, בסצנה הפסימית ביותר שהמציאות יכולה להעניק למישהו. וכך, מצאה את עצמה השחקנית הראשית, גיבורת הסיפור, זו שמייעצת לכולם וחושבת שעשתה להם טוב. מייעצת לעצמה את כל הקלישאות שהציעה לאחרים [אגב, הן היחידות שגרמו לה לחייך...] "תשכחי, לכי הלאה", [איך אפשר לשכוח את עצמך?!] היא מתבוננת בזרם האנשים, אף אחד לא משותק כמוה. שיתוק פנימי. ז ר ם – תנועה של חלקים רבים לאותו כיוון – אבל היא משותקת. וכמו בכל הסרטים, חייבים שיהיה איזה קטע, שיאיר לפתע את הגיבורה, שיעמיד אותה במרכז, באור הזרקורים... --- הברק לא איחר לבא. הוא אכן האיר אותה, ולקח אותה איתו, מוארת. אולי עכשיו היא תבין סוף סוף מה עובר עליה... |
תגובות
מדהימה.
רק צריך בסוף לדאוג לאסוף את השברים..
ולא להעיף אותם..
אחרי הכול הם חלק ממך..