כשאני כותבת לך, המילים מתפרצות לי החוצה.
כאילו יש לי שם צונאמי ענק שרק רוצה לצאת.
הרי המילים שלי, הן סה"כ, שלך. ואני, רק שלך.שלך.שלך.
אתה שיושב שם למעלה.
רואה אותנו, וקצת צוחק.
כי אנחנו נופלים, ועושים סיפור מכל נפילה..
מחייך ועוזר לקום.
אבא.
כי ככה לומדים ללכת.
תגובות
כי ככה לומדים ללכת.
התחברתי, ממש.
כמה שורות, הרגשה אחת ממוקדת, ושכלול אחד. כל היום טוחנים לנו את התחושות האלה, של איך שאנחנו קטנים ואיך שאלוה'ים שם למעלה, ורואה אותנו כמו שרואים מכונית ממטוס. רגע, אבל מה את מרגישה בתוך זה? אז התחלת, יש לך שם סכר אדיר. ו...? מה עוד?
זה חסר קצת, וחבל. הייתי מנסה לפתח את זה.
בהצלחה.