פרק א
הוא הלך בצעדים מהוססים, היה צריך להגיע ללשכת הגיוס בבאר-שבע, להצהיר,
הוא-הבחור הדתי, החמוד, הולך להצהיר שהוא לא מתגייס עכשיו, הוא רוצה לדחות
את הגיוס, 'מה יש? אני רוצה ללמוד איזה שנה ככה במכינה, ועוד איזה שנתיים
בישיבה, מה קרה? אסור?'. הוא נכנס ללישכה, וישב מול פקידה חביבה וחייכנית.
בדרכו הבייתה הוא חשב :'טוב.. עברתי את זה.. וואו.. זה היה קשה, מעניין אם
היא שמה לב שבקושי הצלחתי לדבר.. למה זה תמיד קורה לי? ליד אנשים זרים,
אני בולע את הלשון.. ובעצם-גם ליד אנשים מוכרים.. כמו הרב בישיבה, למשל..
אווף.. זה ממש מעיק עלי.. איך אני יוצא מזה?' הוא בעט באבן שהייתה על החול,
אחוז במחשבות על עתידו הלא כ"כ ורוד, וחשב שנית:'אולי, בעצם, זה הכפרה שלי?
ואולי לא.. אני לא יודע מה כולם רוצים ממני.. מאז שהייתי ביסודי-הם אומרים לי-למה
אתה לא מדבר? למה אתה כל הזמן שותק? כ"כ קשה לך לדבר איתנו? הם לא מבינים
שזה לא ממש תלוי בי.. אני לא מסוגל.. ל א ! ! לא בנוי לזה.. זה פשוט לא אני, אני
מזיע כשאני רק חושב על זה, וליבי הולם בחוזקה ברגע שבו אני רואה מישהו זר מתכנן
לפתוח איתי בשיחה, והם-כולם-מתייחסים לזה כאילו שאני אשם בכך, ואני לא. לא!'
הוא חזר הביתה, ונשכב על מיטתו, בוהה בתקרה, אחותו ניכנסה אליו לחדר :"איך
עבר? דיברת בכלל?!" "כן!" השיב לה בפנים זועמות, "שחר, אתה כועס עלי?", "כן,
מה אני נראה לך? מוגבל?!", "לא, אבל.. טוב, לא חשוב", ויצאה. 'אווף.. שוב
היחס הזה אלי כאילו שאני איזה ילד קטן שזקוק על כל צעד לתמיכה, אני כבר בן 18!
למה אני צריך את היחס הכל כך משפיל הזה? נכון, יש לי בעיה, אבל זאת לא סיבה..
לדעתם כן. אז מה אני עושה? אולי אני פשוט אעבור לישיבה אחרת? או שאני אעשה
של"ף השנה? ככה אני אתרחק מהם, ולא אצטרך לדבר עם זרים.. אבל, בעצם, אני
לא יכול-כי אני לא אדבר איתם.. אז מה עושים?!' הוא בהה בתקרה, ועיניו הביעו
חוסר אונים. הוא קם, התיישב ליד השולחן, וידיו שירבטו שיר:
מילה-זה דבר קשה..
שלי מהפה-זה לא יוצא..
לא יכול להוציא מילה
אני מרגיש כמו משותק..
'אווף.. אפילו השיר הזה לא יוצא לי כמו שצריך.. אולי עדיף לי פשוט להמשיך כמו שהייתי
תמיד.. מזל שאני לומד בישיבה.. לא הייתי מסתדר בצבא ככה.. נכון, אני עוד אגיע לשם,
אבל אולי אני עוד אצליח לדבר כשאני אגיע לזה.. הוא שב ונישכב במיטתו, כשמחשבות
רבות מרחפות בראשו. וכך הוא נירדם..
____
תגובות