יצירות של הודיה מהדרום

קנבס, צבעי שמן

תחושה של בלבול
ניתוק מעצמי
האימה הקרובה
הפחד-מצמית

כדור, הוי, כדור
בוא, ומהר
קלונקס, פנרגן,
מפני עצמי הוא שומר

תחושת חרדה,
כאב ראש, בחילה
הרגשה לא חדה
טשטוש, זה נורא
----
התקף חרדה, ככה זה מופיע אצלי

אני יושב בכלוב
כלוב רעיוני
ברחו לי כל המחשבות
נשאר לי אני
אין רעיונות באמתחתי
יותר
אין לי כוחות
החלטתי לוותר
החיים לא מוכנים לעזוב
הם נשארים בתוכי
חזק
אני מחליט אליהם לחייך
ואז מחייכים הם אלי
----
כן, נשארתי ברמה של תיכון....

חבר יקר, חבר אהוב
יותר משנתיים
שהלכת בלי שוב
מתגעגעים וכואבים
הן היינו אוהבים
היית בין חברי הטובים

מתגעגעת ושולחת
אהבה למרומים
שם אתה נמצא
מחכה לניחומים

את רחוקה ממני
וקולך כשאון גלים
בשבילך אני אינני
בשבילי את החיים
מנסה רק אלייך להגיע
רוצה לרוץ אל זרועותייך
רחקת ממני כמו רקיע
עייפתי כבר ממשחקייך
שובי אלי, אהובתי
כמהה אני לזיו פנייך
שובי אולי, חמדתי
רוצה לחוש את עלומייך

וכל יום ילד אחר נעלם
שוב ושוב נשפך כאן דם
פעם אבא, ופעם סב
ופעם זהו רעול מתועב
ילד תמים צמא לחֶברה
שתבין אותו ותהיה לו קרובה
שלא תפלוט אותו מתוכה
בגלל שוני קטן, שוני אחד
"היד קלה על ההדק"
של כל אדם ללא לב
בעולם משוגע ללא צדק
בעולם מלא כאב
____________
נכתב בהתחלה על מה שהיה אתמול במועדון ההומולסבי, והמשיך איך שזה.

"צבע אדום, צבע אדום",
ושוב אזעקה מבוהלת
כל המשפחה מכונסת בלי ממ"ד
ואפילו אמא רועדת
הקסאמים לא יגיעו
זה רחוק להם מידי
הקסמים לא... הם כבר כאן
מגיעים הם עד אלי
"צבע אדום, צבע אדום"
ואין לי אפילו לאן להעלם
אבא אמר "יש מבצע בעזה"
אבא אמר "העם משלם"
אבא אומר הורגים ת'חמאס
אמא אומרת לי... כלום
אבא אומר המבצע מצויין
ואני...? מהפחד, לא יכול לקום.
______________________________
הרקע

אמא,
עכשיו כשמגיע האופל
אני צריכה חיבוק אוהב
אמא,
עכשיו - כשמגיע החושך-
אני צריכה את כל הלב!
אמא, חשוך לי, עצוב לי, וקר
אמא השכל הוא כאן מיותר
הרגש שולט, הרגש מחליט
וגם ת'כאב - הוא שישליט
אמא,
בחוץ יש גשם, יש מבול
אני רוצה, צריכה! חיבוק, כירבול
אמא,
בחוץ יש רוח, סערה,
אמא - לתוכי היא כבר חדרה...
גשם, חושך וכאב-
מתערבבים בניהם היטב
רוח

צביטות קטנות של געגוע
נכנסות אל תוך הלב
מחוררות את הכאב
פתאום הכל שחור צבוע
מחפשת זכרונות יפים
מגיל ילדות, אולי יותר
לא רוצה עליהם לוותר
הזכרונות כבר עייפים
המוח משווע למנוחה
והלב רוצה קצת שקט
זכרונותי באים בלקט
ואין לי שום שלווה ברוכה

כאבים. פרק ה'

'אז כל הדברים הרעים מתנקזים אלי??' חשבה חופית לעצמה בין חיטוי של הפנים לחיטוי של היד שנערך אחרי התפירה וההדבקה של התפרים 'למה? למה? או שזו אני התינוקת, שזקוקה לחישולים...' גיחכה לעצמה בלב, עודה מובלת לחדר שבו ישכנו אותה עד שתוכל להשתחרר מבית בחולים, אם לא תהיינה הסתבכויות, כמובן.
"אמא!!"
"חופית"
"יופי שבאת. כואב לי נורא." היא אמרה, והתחילה לבכות. ככה, במסדרון.

פרק ב'

'וואו... איזו יום ארוך' חשבה לעצמה חופית, בתוך שיעור מתמטיקה, שרק חסם לה את החשיבה יותר ויותר 'לא מוכן להיגמר! אני רוצה כבר לעוף הביתה. למי יש כוח ללמוד כל היום? אני גם ככה בקושי מקשיבה בשיעורים, אז לא קצת מיותר לי?'
היא ידעה שכל זה מחשבות בעלמא בלבד, מאחר ואומנם היא לא לומדת כל השנה, אך כשהיא לפני כל מבחן או בגרות היא הייתה יושבת מספר שעות בחדרה לחוצה משהו וספר הלימוד בידה, ראשה

מביטה מעלה
בוהה בעבים שטים
בשמיים. שם.

שר ממשלתי, אדם מלא רגש
מדברים עליו הרבה, כבר מאמש
נרצח על ידי מחבלים, ימח שמם
שידיהם כבר מלוכלכות מהדם
ביום שזה קרה
זה היה נורא
וכל האווירה
נהייתה כל-כך שחורה
כל העם אזי בכה
את הנפש שנקברה
אדם מלא ברגשות
שלא היסס, ללא חששות
ביום שזה קרה...
ועכשיו עליך מדברים בכל שנה
כמה טוב ואוהב היית למדינה
כמה שלנו עכשיו אתה חסר
עליך אגיד "שלום, שלום

פרק 23
אני חושב שהצפייה ב'סרוגים' הפכה אצלי למין מנהג, אני מקנא בהם, ואוהב אותם, רוצה להיות כמותם, ונרתע. בישיבה מנסים להכניס לנו שאנחנו הציבור הכי טוב. אני ממש לא חושב את זה. להיות חילוני היה לי טוב בהרבה! אבל לאף אחד זה לא ממש אכפת. העיקר שעכשיו אני דתי. 'דוס' שכזה. לפחות כלפי חוץ. בשביל ההורים שלי... נהייתי להם הילד שהם חלמו עליו מאז החזרה בתשובה. אוהב את הדת, לא כועס על כל הטקסים הדתיים. כמו

להיות דתי זה עונש? פרק 21

לילה. אני אמור לישון, אבל הרבה יותר מתאים לי לחשוב עכשיו על המצב שלי. אני חושב שעלי לנתח אותו. אז ככה:

יש לי משפחה שחזרה בתשובה,
יש לי חבר שגם המשפחה שלו עשתה את הצעד המגעיל הזה.
העבירו אותי, סוף סוף, לישיבה לבעליי תשובה שרציתי.
אהה, והחבר שלי, החוזר בתשובה – הוא חבר חדש בשבילי.

זהו, ניתחתי, אז מה זה אומר לי? אני לא מצליח להירדם! אז

יושבת בודדה
נפרדת
לא שייכת
לכולם. רוצה.
אבל ...לבד

התחננתי לאבא שיקנה לי תוכי
הוא אמר שרק אמא תחליט
בליבי חשבתי שאקרא לו דוקי
זה יהיה חרוז וגם שם כה מתאים

אמא הסכימה, אך תנאים היו לה
שלא היא תצטרך בהם לטפל
כמו שקרה לה עם הכל והחתולה
אותם פעם החלטתי לגדל

חלפו ימים, עבר גם חודש
נמאס לי כל פעם לשים מזון
התוכים חשים להם כמו בנופש
ואני העובד שלהם, בבית המלון...

ריח כואב עולה באוויר
ריחו של המוות המר
ריח שאותו אי אפשר להחזיר
ריח שאומר - זה נגמר!
ואתה מביט מרחוק
בקברי הקטן
כבר אין בנינו צחוק,
שהריי אינני כאן
שוב לא תפגוש בי,
לא תצחק, תכאב, תשתוק
שוב לא תראה אותי
ונחוש יחדיו כה מתוק
אלי אתה מתגעגע
לא יודע מה איתי
ממחשבות משתגע
רוצֶה לשוב להיות איתי
ואני שם במרום
זוכרת אתכם מחייכים
מנסה רק

גנבו לי אפרוחים, ואחר כך גם חתול
בכיתי מאוד! חיטטו לי בלול!
הלכתי לשכנים, להיות גם אצלם
להנות מעט גם עם ילדתם
השכן מצא לי גוזל, גוזל חביב
מקווה שיהיה לו נעים כמו באביב
אגדל אותו במקום הגנובים
והוא יחיה אצלי לתמיד...
_______________________
שפצתי קצת את המציאות.. מוקדש לשכנים שהביאו לי את הגוזלים :-)

אמא שלי אומרת שהיום יש מצור
שהתחיל לפני אלפיים שנה.
היא לא יכולה ללכת רחוק,
כי היא היום צמה וצמאה.
רציתי ללכת לראות את החומות,
אבל היא רק אמרה לי ש:
"זה קרה לפני שנים רבות,
עכשיו זה כבר בסדר"
שאלתי אותה עוד שאלה-
"אז מדוע עכשיו עצובים?"
את התשובה כמו שלפה ממגרה
"כי רוצים שיבנה הכל בקרוב... מקווים!"

שמחה ואושר בליבי
העליצות היא בקירבי
שמח אני ומאושר
העצבות לא כאן מכבר

חוסר לחץ ודאגה
רוגע ושלווה בלב
לליבי קפצה שמחה
לי כבר לא כואב

קנבס, דס

אושר עוטף את כולי
מציף לי כל חדר בלב
ואז תעלם העצבות
ואז ילך לו הכאב

אושר טוב ממלא
ואני מאושר לי מאוד
האושר אלי מתגלה
ונותן לי עוד ועוד

חיוך רחב מרוח
חיוך אמיתי, לא מעושה
החיוך הזה שמח
כי העצב היטב מכוסה

יום אחד, התעורר סמי מוקדם מוקדם בבוקר, התמתח, גרד את הראש וחשב:
'משעמם לי! לאן אני אלך היום? בא לי לצאת לטיול!'
סמי התהפך במיטה וחשב במשך שעה ארוכה. 'לאן כדאי לי לצאת?'
חלפה שעה ארוכה וסמי עוד לא החליט לאן לטייל, הוא קם מהמיטה, אכל ארוחת בוקר, התרחץ, צחצח שיניים ועוד התלבט, לאן כדאי ללכת?
'אשקלון? כל החברים שלי כבר היו שם, בא לי משהו חדש, שאני אוכל להשוויץ בטיול המגניב. באר שבע? כל

יפָה שלי, קטנה רכה
רק לתת לך נשיקה
אחת בפה, אחת על גב
ועוד קטנטונת בזנב
כל גופך מתוק מאוד
את גורמת לי למעוד
כשאת קופצת בין רגלי
בואי, התקרבי אלי
הלשון המתוקה,
הקטנה והוורודה
מלקקת, רטובה
את הכלבה הכי טובה
את הכל בשבילי
את החיים שלי
לך מוקדש זה השיר
כי את הכי יפה בעיר
___________
מוקדש לביז'ו שלי, הכלבה הכי מהממת!!

שוב שוכחת פרוזק לקחת
מפחדת מהצל של עצמך
שוב הולכת לאיבוד ללא נחת
בתוך אי של מחשבות מאיים
שוב נשארת לבד עם עצמך
ואין לך לאן לברוח יותר
יושבת בודד לבדך
והכל רץ כה מהר
הולכת לאיבוד מול כולם
בלי הכדור המרגיע
מאבדת את עצמך בעולם
וחרדה עד לרקיע...

אנשים מתים לנו מול העיניים
מה אנחנו עושים?
אנשים מתאבדים, ועולים לשמים
כיצד אנחנו מגיבים?
הכל קורה לנו מול העיניים
והגבול כבר מזמן עבר ת'שמיים
אין גבולות, אך הרוע קיים
וכבר אין רחמים על האדם
גניבות, סמים ורצח
קורים סביבי כל יום
אנשים עזי מצח
מתאכזרים ללא עכבות
הכל קורה לנו מול העיניים
והגבול כבר מזמן עבר ת'שמיים
אין גבולות, האם יפוג הרוע?
ואולי

לילה חשוך
יש גשם בחוץ
חשוך לי וקר
שיבוא בוקר כבר!
הרעם מפחיד אותי
והברק- מסנוור
אמא, שילך הגשם
ויבוא בזמן אחר!
אני פוחד להרדם
יש מפלצת על הקיר
פוחד עיניים לעצום
וכל קול אותי יעיר

לב כבד הוא מאפיין עצוב
לכל מי שמרגיש שהוא חי בכלוב
כלוב של כסף, נחושת או זהב
תמיד מרגיש שמופנה אליו גב
לא מבינים אותו,ולו רק מעט
לא מעיפים ולו חצי מבט
יש בו זילזול ככה הוא חש
ומרגיש הוא כאב, כאילו הוכש
קשה, כבד, כואב, עצוב
נמאס לי, די כבר, רוצה לעוף
זה מה שמרגיש הוא בליבו
רע מאוד לו בכלובו.
לא חושב שיוכל לעבור
אל חיים טובים, ולא בשחור
את הכאב

פרק ד'

'שוב אני יוצאת לבד מהכיתה, אבל מה לעשות? אני מתה משעמום בשיעורים של המורה הזאת!! נראה את אמא יושבת אצלה חמש דקות. חמש דקות נראה אות אחר כך היא כועסת עלי שאני לא מקשיבה. אבל אני לא מסוגלת להקשיב לשיעור כל כך משעמם המון זמן ברציפות. היא לא טורחת אפילו לגוון מעט את השיעורים שלה. המורה המעצבנת הזו!!'

התיישבה ליד הברזייה שבחצר, על הספסל שבו מבלות חברותיה לכיתה כמעט בכל הפסקה,

תמיד כשאמרו "י'כלב"
לא הבנתי מה כאן עלבון
הוא מקסים, הוא נחמד, יש לו לב
בלעדיו זה ממש דיכאון
כל הכלבים שהכרתי
העריצו אותי במיוחד
ואני להם החזרתי
אהבה לכל אחד ואחד
אבל לפתע גיליתי דבר
כלב לחוץ הוא מסוכן
אתה מתקרב אליו אך מעט
והוא כבר לא תמים קטן...
__________________
נשך אותי כלב. מוקדש לכל מי שקשור אכשהו....

אמא אמרה לי שגשם ירד
חיכיתי לו כבר בענן הראשון
כל הערב אני מחכה
והוא לא הגיע גם לא אחרון
בקשתי, שרתי לו "גשם בוא"
והוא התעלם ממני היום
רציתי שהוא יגיע אלי
ויהיה חשוך כמו בלילה, בחלום
הוא מאחר המון המון
הגשם השובב
אולי הולך הוא כמו חילזון?
ואולי יגיע עכשיו?

אבא הבט, השמיים שחורים
האם המתים שם חיים?
אבא, הבט, קשה לי מאוד
מדוע כולם כה רעים?
אבא הבט, בילדתך הקטנה!
שלח עוד חיבוק כה אוהב
אבא תתן לה, תתן מתנה
את האהבה מהלב
אבא, נזקקתי, נזקקתי לך
רציתי אותך כה קרוב
אבא רוצה אני את קירבתך
שלא תברח לי רחוק

פרק 22

איכס. היום למדנו על קורבנות. זה סתם מגעיל אותי כל העניין הזה. אני חטאתי, והכבש יכפר. זה דוחה. יש בזה חוסר הגינות מסוימת. אני לא מבין איך אלוהים הרחום והחנון, לפי כל מה שמטיפים לי כל הזמן, יכול להרשות דבר שכזה. אולי, אחרי הכל, הוא לא רחום וחנון. שהריי הוא זה שציווה לעשות את זה. אותי זה דוחה. כל הציוויים המזעזעים האלו. זה לא שאני לא אוכל עוף, אבל מכאן ועד הריגתו כדי לכפר עליי... איכס.

נשמה אבודה
במרחבי החושך.
האינסופי,
הענק
שואפת לאור
לצאת מהאופל
מנסה להגיע.
לשחקים.
מנסה.
ונכשלת...

עול של
שנים
על צוורי, צוור נערה רכה,
המנהלת בעצמה
את חייה - ומרגישה ממש כמו
...האם.
___________
שירה לירית, נכון? מוקדש לסהר... -)

קשה להתמודד מול עולם של אמת.
עולם של דממה... מדברת.
קשה להתמודד עם עולם של אמת.
שבו הכל נראה כה אחרת.
אנחנו רק בני אדם
לא מלאכים בשמיים
הכל עם עצב ודם
שזורם לו כמו מים...

אלוהים העולם שלי נמוג
אפלה פתאומית עוטפת את הכל
חסר בעולם מעט טעם מתוק
אי אפשר כך יותר לסבול
כאב ורוע ישנם בהמוניהם
בכל מקום, בכל אדם,
וכך הורסים את חייהם
של כל החי שבעולם.
אמהות מעופפות לשמיים
באישון לילה אפור
האנשים שופכים דמעות כמים
כי הנפטר כבר לא יחזור

מצאתי חתול שייבב נואשות
לקחתי אותו, שיפסיק לבכות
העיניים כאבו לו, הן היו אדומות
אז מרחתי לו אותן במשחות
נתתי לו לשתות חלב
ונראה לי שאת זה הוא אהב
הוא הפסיק לבכות ושתה בצמאון
את המזרק לשתיה מצאתי בארון
החתול גדל, ועכשיו טוב לו
אולי אני אמשיך לטפל בו?
הוא חמוד וגם שובב
אפילו יותר מבוקי הכלבלב!!

הרגשת כבידות אופפת סביב
השמש שקעה, במקומה בא החושך
הכל נעשה קריר
ולא רואים שום תקווה באופק
החושך חונק. נותן רגש אפרורי
אי אפשר לנשום שמחה
אפשר לנשום רק דברים עצובים
ואני כה רחוקה.
מרגישה שבכל מקום משרה דיכאון
ולא משאירה שום שמחה
אולי מוטב שאכנס לארון?
משם לא אשרה על כולם אפלה.
_____________________
הגיוני שהייתי מושפעת מהשיר החדש של הראל מויאל.

החיים זורמים לאיטם
כמו נהר הזמן
הכל נעלם, לא נשאר
שעון החול שלי נגמר
יש עוד המון מה להספיק
לכתוב, לתרום, לצייר
שהחיים לא יגידו 'מספיק!
עלייך אפשר לוותר'

עיניים לחות בוהות בשמיים
כאב חזק שורר בשתיים
כאב חזק, עצום שורף
כאב אשר אינו חולף

עיניים יבשות בוהות ממול
המבט עצוב, שכול
המבט מלא כאב
שאוכל את כל הלב

כאב של כעס
כאב עצוב
כאב של כעס
נעלם הוא לבלי שוב

לילה רטוב עם קולות עמומים
לעבר העיר נורו קסאמים
עיר קטנה, מלאה ילדים
ילדים קטנים, מפוחדים.
היה אזעקה עם צבע אדום
הבום החזק, הפחד קרוב
ילד בלילה בוכה במיטה
מפחד שיפול מחר הקסאם בכיתה
צה"ל יצא מאיזור הרצועה
הפסיק את חמאס לפוצץ
אך בדרום עוד קיימת הזוועה
וכל קול את הלב מנפץ

רוצה להתחיל שוב לשלוט
בכל מהלכם של חיי,
רוצה בעצמי להחליט
מה יהיו מעשי, מחשבותי
צא ממני, הפסק לשלוט
צא ממני, ברח לך
צא ממני תפסיק לרצות
צא ממני, ולך לך
רוצה שוב בצורה עצמאית לחשוב
לא להיות נתונה לשליטתך,
אני רוצה להגיע כבר אל הטוב
בלי להיות מכורה לרצונך
צא ממני, הפסק לשלוט
צא ממני, ברח לך
צא ממני, תפסיק לרצות
צא ממני, ולך לך
צא ממני, OCD

מדינה קטנה כמו אי
במרכזו של ים מאיים
שישים שנים שהאי מתקיים
ומכל עבר-אוייביו באים
מאיימים להשמיד, לחסל, להרוג
המדינה כבר מותשת
אין בה כוח לשרוד
לא נלחמת היא עוד
למעלה הרימה ידיים
מהדגל נשאר רק לבן
כנוע, ביישן ופחדן
משפילה היא למטה עיניים
__________
ערב יום העצמאות, ב' אייר ה'תשס"ח

בעין דומעת בוחן את החדר
מסתכל מסביב, שהכל כאן בסדר
הכל נשאר כאן כמו תמיד
המיטה, הארון והקיר-בצבע אחיד
מחפש סממנים של טוב
ולא מוצאם במקום קרוב
במקומם רואה דמעות צורבות
והמון הרגשות-כואבות
הסידור אי שם לפינה נזרק
שיעזבו אותה לנפשה רק
שיפסיקו להטיף לה מוסר
כך הבין, ולביתו חזר
'זהו, עזבתי כל ניסיון איתה
קשה שם לחיות עם תחושת בעתה
את הדת ממנה היא

פרק ג'

עכשיו, כשיישבה חופית מול המבחן המאיים, שהיה כתוב בדיו שחורה על הדף הלבן, חשבה שאולי טעתה בכך שהסכימה כל-כך בקלות לשמור על אור ועל רקס. היא נהנתה, מאוד אפילו, אבל כך היא לא למדה את מה שהייתה צריכה למבחן, ולא ידעה כמעט מילה מהחומר, ועל כן היא פשוט ישבה ובהתה בדף ובכל פעם כשראתה את המורה מתקרבת אליה טמנה את פניה עמוק עמוק בדף, והשימה עצמה ככותבת במרץ רב על מנת שהמורה לא תפתח עימה בדברים.

מביטה מעלה
בוהה בעבים שטים
בשמיים. שם.
הם בוהים בי חזרה
קרים, דוממים.
שופכים ממטרים עזים. בקילוחים.
ואני רטובה. בודדה.

לפעמים ההרגשה היא כמו אוגר
קטן חלש, נחבא בנסורת חתוכה
מפחד להתמודד מול העולם
עליו היא מגינה. נשאר בתוכה
לפעמים אני בת-יענה
הראש עמוק בתוך החולות
מפחדת לעמוד מול הכאב
קשה להתמודד מול הצרות
לפעמים כמו כלב נובח
חסר ביטחון כדי לנשוך
מנסה להפחיד את העולם
אבל פוחד הוא בעצמו
ורק לפעמים אני היא אני
נופלת מול הצרות, מנסה להתגבר
נופלת על המציאות
ומנסה

שמיים שחורים
כוכב נופל איתנו
חורף בליבי

אני ציפור, ציפור קטנה
שרוצה לחיות לבד
לא רוצה את האדם
ששם אותי בכלוב
לא רוצה להיות סגורה
לא רוצה להיות כלואה
אני רוצה לקפוץ לעוף
ולא להיות סגורה בכלוב

רוצה לטוס אל השמיים
ולראות הרבה דברים
רוצה לעוף אל המרום
ולהרגיש חיים יפים
לא להיות קצוצת כנפיים
כדיי שלא אוכל לעוף
להרגיש בלי ידיים שנוגעות אצלי בגוף

אני רוצה להיות ציפור קטנה וחופשיה

יושבת בודדה
נפרדת מכולם
מבודדת ע"י
סלעים נפשיים
לא שייכת.
לכולם. רוצה.
להתחבר
אבל
...לבד

העיניים שתקו במבטן
לא אמרו מילה ללב
כל שאר הגוף נהג כמותן
לא שיתפת אותי בסבל כואב
ניסיתי להכנס לרגשותך
ולא הצלחתי כלל וכלל
רציתי להיות עמוק\בתוך מחשבותך
אך לא נתת לי את היד.

גשם שטף את הרחוב, המבט שלה לא היה ממוקד בשום דבר. היא לא חשבה הרבה על מה שהיא רוצה עכשיו. היא רק רצתה רק קצת שקט, רק קצת יכולות לחשוב על עצמה בלי לכאוב יותר מידי. בלי לחשוב על זה שהיא לא רוצה לחזור הביתה. בגלל דחף פנימי. דחף לא מוסבר. היא לא הבינה מה הדחף הזה רוצה ממנה, אבל גם לא רצתה לחזור לביתה, אף שידעה שזו סתם תחושה חסרת הגיון. ובכל זאת, לא יכלה להתגבר על זה. משהו בתוכה אמר לה שאם היא לא תהיה מוכנה

אתמול ההורים היו עייפים
מותשים, כאלה שבקושי זזים
היה אתמול תשעה באב
התאריך שבו המקדש שלנו - חרב
ההורים צמו יום שלם
ואני כל-כך ריחמתי עליהם!
רציתי לצום אני במקומם
אבל הם לא הרשו לי. אני קטן
אז במקום זאת התפללתי
ומאלוקים ביקשתי, עוד לא קיבלתי
שהכל יהפוך לוורוד יותר
ושהרוע כאן לא יישאר.

ישנם במקום כה רחוק ואבוד
אנשים אבודים, איש בצער למוד
המדינה מפקירה אזרחים
חיילים, גם שאר נעדרים, ואורחים
מי שנחטף לא זוכה ללחץ מדיני
מפקירים אותם, כמו אומרים 'הם לא שלי'
מתחייסים אליהם כמו לא היו קיימים
מהקיום שלהם, מהשייכות, מתעלמים
עזרו למדינה? אותה זה לא מעניין.
שיסתדרו בעצמם, זאת בעיה שלהם!
שלא ירגלו, יסכנו את עצמם
והמדינה לא תצטרך להציל אותם.
זה