כאבים פרק ה'

כאבים. פרק ה'

   'אז כל הדברים הרעים מתנקזים אלי??' חשבה חופית לעצמה בין חיטוי של הפנים לחיטוי של היד שנערך אחרי התפירה וההדבקה של התפרים 'למה? למה? או שזו אני התינוקת, שזקוקה לחישולים...' גיחכה לעצמה בלב, עודה מובלת לחדר שבו ישכנו אותה עד שתוכל להשתחרר מבית בחולים, אם לא תהיינה הסתבכויות, כמובן.

   "אמא!!"

"חופית"

"יופי שבאת. כואב לי נורא." היא אמרה, והתחילה לבכות. ככה, במסדרון. כבר לא הפריע לה המנהל שלידן, ולא אף אחד אחר. היא לא רוצה להציג גיבורה. לא רוצה.

אמא שלה שתקה, היה לה קשה לראות את הבכורה שלה סובלת כל כך. כאילו אם תשתוק לא תרגיש כאב, מוחשי כמעט.

"אמא... כואב לי! וכל הדמעות שנכנסות לחתכים. אני רוצה הביתה. נמאס לי! למה דווקא לי זה קרה?"

"חופית..."

שתיקה. כואבת. האחיות באו. מודיעות שיש מקום בשבילה בחדר מספר ארבע. היא נלקחת אליו, כשאמה מלווה אותה בשתיקה כואבת.

הן הגיעו לחדר, וברגע שיצאו האחיות העזה האם לשאול "חופית, ממתי את נוגעת בכלבים, אההה... זרים? את הריי יודעת שזה מסוכן?"

"אמא!" היה משהו מעט מתמרד בקולה, על זה אמא צריכה לחשוב? במיוחד כשהיא רואה את הילדה שלה דומעת למול עיניה?

"מה? אני מצטערת. נפלט לי. כנראה שזה לא היה במקום. מצטערת."

"בטוח שזה לא היה במקום." השיבה חופית.

שוב באו אחיות. רשמו כמה דברים, והורידו את ההדבקה, שלחופית נדמתה לפלסטרים דקים ולבנים. היו לה תפרים בידיים, וכמה פלסטרים מעין אילו עיטרו לה את הפנים. האחות הביאה איתה את מחט האינפוזיה, שכן יהיו חייבים להחדיר לחופית את האנטיביוטיקה דרך הווריד. היא פחדה עד אימה מחיסונים וזריקות. אבל ידעה שאין לה ברירה. היא חייבת.

דמעות עמדו בעיניה בשעה שהאחות החדירה לה את המחט והיא פלטה צעקה, האחות הסתכלה עליה, ולא הגיבה. היא ניסתה להחניק את הדמעות והסתכלה על אמא שלה. שניסתה לחייך אליה. הכל היה מלא בניסיונות. ניסיונות כושלים. ניסיון שווא לעצירת בכי, ניסיון שווא לחיוך. כלום לא הצליח. כאב לה. והיא רק רצתה לצרוח. היא וויתרה לדמעות והן זלגו להן בחופשיות מבעד לעיניה. היא עצמה אתן ובכתה. כל הפנים בערו לה. היא רצתה להיות רק עם עצמה. בעצם, גם עם עצמה לא. רצתה לא להרגיש. ניסתה לחשוב איך תצליח, אם בכלל, לשרוד את כל הכאבים הכרוכים בחתכים העמוקים שיש לה. רצתה... לא ידעה מה רצתה. רצתה שיניחו לה לשקוע בעולם פרטי משלה. דווקא בתקופה הזו של אדר רועש. ימים ספורים לפני פורים, היא תפסיד את התקופה הכי תוססת. אין מה לעשות.

   'מה הרעש הזה? למה מדברים כאן בקול? מה השעה? רק שש!!' התנערה חופית והביטה בשעונה 'מה זה? משעמם להם? מי הם בכלל?' חשבה בעודה ישנה למחצה 'אהה, זה האחיות כאן. אוף! למה לא עושים את החלפת המשמרות בשעות הגיוניות יותר?'

"חופית חד..." התחילה לשמוע את הדיווח אודותיה, ונרדמה לה בשקט שנית. התעוררה שוב בסביבות עשר בבוקר, בא למיטתה רופא שנראה לה דיי צעיר. להזריק לה את מנת האנטיביוטיקה.

"מה שלומך?"

"בסדר. כמה פעמים ביום תזריק לי את זה?"

"שלוש פעמים ביום, למה?" שאל למראה פניה המתכרכמות, "את רוצה יותר? כמו שמזריקים הנרקומנים?" שאל אותה בחיוך,

היא חייכה ושתקה

"בוקר טוב. הלכתי שנייה וכבר התעוררת?" הגיעה אמה המודאגת,

"זה רע שהתעוררתי?"

"לא, ממש לא." חייכה אליה.

    הגיע העת לאכול, מנתה של חופית הגיעה במגש, רק שהיא לא יכלה לאכול לבד, שכן לא יכלה להחזיק בידיה כלום. גם לא את המזלג, גם את זרועותיה קשה לה להניע. אמא שלה האכילה אותה כמו ילדה קטנה. והיא הרגישה רע. רצתה לחזור ולישון, שכן לא היה לה דבר אחר לעשות. עצמה עיניים, ונרדמה. ישנה כשעתיים, ושוב חזרה למציאות העגומה הזו, של חוסר אונים, וחוסר יכולת להשתמש בידיה לשום מטרה, דבר שדיי עצבן אותה, דבר שמעצבן כל אחד בעצם.