אהבת אמת! פרק ראשון.

                                   פרק א'

היא ישבה שם, במסיבה, ועיניה הנעוצות בו לא יכלו לפנות לשום מקום אחר, "הוא כל-כך חמודי!" היא לחשה, מרחפת למחצה, לחברתה, שישבה לידה.

"שנכיר לך אותו?" צחקה החברה,

"לא! ניראה לך! אני מתפדחת!" החזירה לה, כשהיא לא מסירה ממנו את ענייה.

*   *   *

"וואי! הייתי במסיבה אצל שולי, ראיתי את אופק, חמוד!" אמרה רוני לחברתה, שילת, "אני רוצה לדבר איתו. הוא כל-כך..."
"כל-כך מה?"
"הוא כל כך חמודי!" השיבה לה רוני, והלכה.

 

כל הדרך אל ביתה היא חשבה רק עליו. אוהבת אותו. כל-כך אוהבת אותו. הייתה רוצה אותו לעצמה.

"שלום!" קול גברי נשמע, היא הרימה ראש, ומי עומד שם אם לא... אופק???
"ש... שלום..." ענתה לו, מבוישת מעט,

"ראיתי אותך במסיבה אצל שולי, נכון?"
"כן. ראית אותי שם" חייכה אליו. יש לו עיניים יפות. כחולות כהות. עם עומק רב בהן,

"תמסרי לה ד"ש, טוב?" צחק, ואחר-כך הוסיף לה:"ביי" והלך לדרכו.

 

'וואו! הוא כל-כך חמוד! איך שהייתי רוצה אותו...' המשיכה לחשוב, רוני הגיעה לביתה. עודה מרחפת.

"רוני?"
"מה?" השיבה,

"בואי למטבח, האוכל מוכן!"
"לא רעבה!"
"למה? משהו קרה לך...?"
"לא. לא. לא. אני בסדר. בסדר גמור,"

"אהה."

*   *   *

רוני צעדה בין עצים פורחים בשלל צבעיהם, שואפת לקרבה את ריחם המתוק, ולפתע, את מי היא רואה ממולה?

"אופק?" היא לוחשת,

"כן?"
"אני אוהבת... אותך!" השיבה לו, כשקולה מתעצם מרגע לרגע,

"רוני...?"
"כן! איך ידעת...? אתה כל-כך... כל-כך... חמוד!"

רוני התנערה, ממשהו שנפל עליה, 'בטח עוד איזה עלה מאחד העצים שכאן...' היא חשבה לעצמה, ואחר-כך, כשפקחה את ענייה-גילתה שנרדמה בבגדיה על מיטתה, ונפל עליה איזה דף-מהמדף שלה.

"מזל שזה היה רק חלום..." היא חייכה לעצמה, וקמה. למטבח.

'דיי! רוני! צאי מיזה! אתם החיים לא תהיו חברים! את לא מכירה אותו יותר מידי! וגם הוא לא יותר מידי קשור אלייך! אתה צריכה לצאת מהמחשבות עליו!' היא ניסתה לצוות על עצמה במחשבה. ללא הועיל.

 

*   *   *

"שלום!"

שולי קרבה אליה, מחייכת,

"שלום גם לך! אז איך היה לך במסיבה אצלי?"
"ת'אמת? נהניתי נורא!"
"ממה הכי?"
"לא יודעת" היא הסמיקה. יודעת. מאוד יודעת. אבל מתביישת בזה. זה מה שיש לך בראש?! בנים?! ניסתה לנער את עצמה,

"אני נהניתי לפגוש שוב את כולם. זאת'י הייתה חוויה..."
"כן! גם אני מאוד נהניתי מיזה!" השיבה לה רוני, מתחמקת ממחשבותיה הבלתי נעימות כלפי עצמה, 'מה יש? אבא לא אוהב את אמא?' ניסתה להרגיע את עצמה, 'גם אני אתחתן באיזה שהוא שלב בחיי, הלא כן?'

"רוני?
"כן?"
"ריחפת לרגע... אבל לא משנה. אני עפה הביתה. כבר מאוחר לי! בייביי!"

נפרדו'

 

'בטח שריחפתי! את גרמת לי לחשוב על משוה שמאוד לא נעים לי לחשוב עליו! שאני..?? הדוסית הצנועה, תאהב בן?! ועוד בן שהיא פגשה במסיבה... אצל חברה שלה... רגע! אם הוא בבני-עקיבא... אני יכולה להתחיל ללכת גם כן! ככה אני אצור איתו קשר חזק יותר!' חשבה לעצמה, אך מייד נזפה בעצמה 'דיי! מה אכפת לך מה שהוא יעשה בחייו?! לא ניראה לי שאת מעניינת אותו יותר מידי! אז חלא'ס!' וחזרה לביתה.