אני ציפור#

בתור אחת שמגדלת תוכי ואוהבת אותו מאד אני בדקתי את העניין ולשחרר תוכים זה עוול גדול לציפור עצמה ולכל החיות בארץ. הוא לא בנוי לחיות בתנאים של א"י ובכלל לא מסוגל לשרוד בטבע, כי הוא מבוית ואת כל חייו בילה תלוי בבנ"א. אם משחררים תוכי הוא גוזל אוכל וסביבת מחייה מחיות ששייכות לטבע הישראלי ויכול לערער את האיזון האקולוגי בארץ.

ככה שאני ממש לא מסכימה עם הקטע הנ"ל. הטוב ביותר [מבחינת הציפור ובכלל] הוא להישאר בכלוב, כמובן שרק אם התנאים אנושיים.

אם אנשים בכלל לא היו קונים תוכים, לא היו מביאים אותם לארץ, והם היו נשארים בטבע, בארצם שלהם, חופשייים.

שיר נחמד, אבל הוא נראה לי מתאים יותר לשירי ילדים (ואני לא מתכוון בזה שהוא גרוע...) , השפה פשוטה והשיר זורם.

אבל בדיעבד, שכבר יש פה הרבה תוכים- להחזיק אותם בשבי בתנאים טובים זה הדבר הכי טוב לעשות.

אוהב אמת- חשבתי על האפשרות שזה משל אבל מההיכרות שלי עם היוצרת הגעתי למסקנה שזה לא.

יש לי ארבעה, וארבעתם קצוצי כנפיים, כדי שנוכל להוציא אותם, ויש מין המשל בשיר.

כך כתב הרמח"ל במחזה לישרים תהלה (חלק א, דבור ד):

יושר:

מי יתנני עיט,

מבד לבד אעוף בין סבכי יער

על הררי עד בטח,

בין צאלים בודד נפשי תרגיע!

כי באנחתי אתהלך תמס

בין מצהלות קריה ושאוני קרת.

רועה עדריו נער,

אין ממנת חלקו טובה בארץ;

כל מחשבות לבו תשפלנה שבת,

בל תחמד נפשו בגדלות לכת,

כי אם רעות צאנו אל עין המים

ולפיו חלבם קחת.

יביט, כצאת אדם מקדים שמש,

מעין אשר נאמנו

מימיו ולא יכזבו.

ישור בלב שמח,

הלך ונגן, מתהלך אל רגל

צאנו כמרעיתם. עיניו יבחנו

עשבי הרריו, אף שפתותיו שבח

אל-יוצרם תבענה.

אשריו ומה-טובו! כמה ימתקו

לו כל ימי חייו, כמה ירגיע!

כי כל-אשר תהפך תבל הלזו

עליו מסבותיה,

יבזה ולא יחוש, לא ידע רגז.

ישמח בעניו כי לא חמד עשר,

קנאה וכבוד לא לבו ילחצו.

טוב לו מלונתו מהיכל מלך,

מקלו וילקוטו מבגדי חפש.

עלמה אשר לו חבל

תפול, הלא לבטח

בה יעלז לבו, בו לבה יגל;

אין מחריד להם, רע לא ידעו.

סביב לשלחנם כשתילי זית

זרעם מלאי גיל יראו יביטו;

על נחלת חלקם כל-עת כל-רגע

למחוננם תודות אלף יתנו.

לא כן שאון ורעש

חצרות מלכים ומדינות האלה,

כי כל-יקר תפארת

עשר כבודם - הבל.

שמחת עליצותם - כזב ושקר.

טובם כקש תשאהו סופתה,

המית המונם אין,

אף פעלם מאפע;

קדים לבד ירדפו,

יערה לבבם רוח,

ויבערו יחדו, יחדו יכסלו,

רק אחרי ההבל ויהבלו.

כל-רודפי כבוד, כל אץ לעושר,

שוא זורעים הם, אף עמל יקצרו;

כחם יכלו בם ובעת השיגו

אותם הלא הבל וריק יעזרו.

 

תשובת סבלנות:

יושר בני! מכל-חכמה ודעת

כלכל אנוש שיחו, ונשא את-נגע

לבו בטוב לבב, יקר לנצח;

חקת אמונה זאת, תורת תם סלה.

איש איש כמו מסמר רגלו לנטע,

בנתיב צדקה ללכת, אך דרך

משפט ומישרים, כל-ארחות קשט;

יאחז בתמתו אף לא ירפנה,

ולכל-אשר יקרהו

הנה כמו עמוד ברזל ונחשת,

כן יעמד חזק; בל ינח רגע

קטן מקומו, בל יט מני ארח.

עליו כגמול כן את-נפשו ישת,

יביט ולא ישאל, ישמע אל יען:

ימאס להתחכם יותר, ויניח

בקש גדולות מנו.

אכן עלי משמרת

משא פקדתו יקום כשחל,

יאמין ולא יחקר, ישמר אף יעש

מצות אלהיו, בל יסור ממנה.

אל פועלו יתן עד עולם צדק,

נכנע ושח עינים;

ישמר גבול לבו בל יעברנהו,

רסן תשוקתו יאחז אל ירף,

תודות ימלא פיהו,

דומם ויחיל לתשועתו סלה;

כי אל אמונה הוא, אין בו עולתה,

צור פעלו תמים, אף חפץ חסד.

אכן דרכיו מנו

הן עד-מאד נשגבו,

אחור חכמים בם מהבין שבו.

איה מצוא יוכל, איך יוכל דעת

אדם אשר יראה רק לעינים,

סתרי פליאות רום, גבה שמים?

אל-ראש שחקים איך יעוף תולעת?