רותם -פרק אחרון

חושך.

 קר,קר מאוד. רותם הידקה את הסוודר השחור לגופה. איציק פזל לכיוונה.

"רוצה את הפליז שלי?"

"לא, תודה."

"אני מתעקש!"

"אתה נורא אבירי" היא חייכה חצי חיוך

איציק חייך גם.

"בן כמה אתה?" שאלה לפתע.

-"אני בן 28 ואת?"

"15"

"כמעט כפול ממך!"

"עוד כמה זמן נגיע?"

"עוד 5 דקות"

"אני במתח! אני רוצה שזה כבר יעבור!"

"גם אני. אבל יהיה בסדר"

"איך אתה יודע?"

"יש לי הרגשה"

"מהפה שלך לאוזן של אלוקים"

*                                                                             *                                                                  *

אור קטן ומהבהב הבליח את האפלה. למי שנואש אולי האור הזה היה מסמל תקווה אבל האור הזה סימל את ההפך! העשן שהתפזר והריח הנורא היו מבריחים כל אדם מיואש או מפילים אותו לזרועות היאוש.

-"קר וחשוך!" רטן חמי בעצבנות והלך בעצבנות הלוך וחזור

-"אז מה!" אמר אלברט ולא הביט לכיוונו

-"יש סוודר?"

-"יש אחד במכונית של ג'קו"

-"מי שומר על הבחורה והילד?"

-"יוסי ובנדיטו"

חמי היה מתוח.הוא בעט בפחית קולה שהבריחה להקה של חתולי רחוב ביללות בהלה.

"שתקו!" סינן בעצבנות

"כאילו שזה יעזור" ציין אלברט בחייכו הציני, המפורסם.

חמי התעלם ממנו ."מה השעה?" שאל לפתע

-"00:55"

-"זזנו?"

-"זזנו!"

*                                                                      *                                                                  *

שלוש צלליות נראו ברחוב הן הלכו אחת לקראת השניה באיטיות. הן נעצרו במרחק לא רב אחת מהשניה והתקרבו לאט לאט מבלי שקשר העין בניהן יתנתק.

" שלום רותם, גדלת!"

"בשביל זה הבאת אותי עד לפה? רק כדי לומר לי שגדלתי?!"

"אל תדאגי, לא רק בשביל זה" הודיע אלברט

"אה, באמת?" זקפה רותם את גבותיה והסתכלה על אלברט בשנאה

"באמת" הוא החזיר לה מבט דומה

"את הכסף!" קטע חמי את מלחמת העיניים.

"כבר אמרתי לך שתדרוש אותו מאבא שלי!" סיננה בכעס

" את עושה ממני צחוק?"

"אולי" היא חייכהחיוך מלא

"לא באתי עד לפה כדי לשמוע את זה. אולי לא הייתי ברור מספיק. או שאת מביאה את הכסף או שאת עובדת אצלנו  או שאת מעדיפה לחזור לפנימיה שלך בחתיכות."

"כן? אבל אני בחרתי באפשרות אחרת"

הכל קרה במהירות מפתיעה

הבעיטה המדויקת של רותם שקיפלה את חמי לשניים. איציק שקפץ מבין השיחים על אלברט והם התחילו להכות אחד את השני. רותם שנלחמה בג'קו ויוסי וחבר של איציק נלחם באחד מחברי המאפיה.

קול נפץ הידהד ברחוב...

 יוסי נורה.

"אני אראה לך מה זה!" שאג חמי

"רותם, בואי עכשיו!" איציק תפס את ידה ושניהם רצו לתוך הסימטה הראשונה שנקרתה בדרכם.

"מה יהיה עם יוסי?" שאלה את איציק תוך כדי ריצה

"לא יודע"

"חמי ישלוף M16! זה מסוכן מדי! תזמינו משטרה!"

"היא כבר שם. כל הרחוב מוצף בשוטרים סמויים את לא ראית אותם." 

הם הגיעו לרחוב יפו מתנשפים.

"מה יהיה עם הדס ועידו?" שאלה את השאלה הראשונה שקפצה לראשה.

"לא יודע.הלכו לחלץ אותם, אולי כשנגיע לתחנת משטרה יהיו יותר פרטים"

*                                                                 *                                                                         *

"רותם!"

"אני לא מאמינה! אתם בחיים!" היא רצה במהירות וחיבקה את שניהם, הדס ועידו , האנשים היקרים ביותר לה.

"היי! את חונקת אותי!"קרא עידו רותם עזבה אותו  מחייכת.

ספרו לי הכל. מה קרה לכם ואיך הצלחתם להשתחרר?"

שניהם ספרו לה איך הם נחטפו ומה היה "בכלא" שלהם:" ואז את לא תאמיני, הדס הצליחה למצוא דרך להשתחרר מהחולצה המצחינה של חמי .את יודעת שהוא לא מתקלח?"

רותם והדס חייכו. עידו, עם כל ההתרגשות ,המתח עדיין הוא ישים לב לפרטים כ"כ קטנים.

"בכל אופן" הדס התערבה " יכלנו לפחות לדבר. מצאנו חתיכה של מתכת חדה שאיתה יכלנו לחתוך את החבלים שקשרו אותנו. מזל שלא היו לנו אזיקים אמיתיים! "

"תודה לאל!" אמרה רותם בשקט.

"אחרי שהיינו משוחררים הצלחנו  להרים את החלון בזמן שה"שומר" הלך לעצמו להכין קפה. הרמנו את החלון וירדנו דרך המרזב. מזל שהיינו בקומה ראשונה! הם מאוד זילזלו בנו והם שילמו את המחיר על זה!"

"איפה כלאו אתכם?" שאלה רותם

הדס ועידו החליפו מבטים בניהם.

"בבית" אמר עידו לבסוף.

רותם היתה בהלם 'בבית! הם שמו אותם בבית! היא רתחה בתוכה. ממש "הרצחת וגם ירשת!" חשבה אירוניה

הדס ועידו שמו לב למתרחש בתוך רותם.

"רותם אל תדאגי אנחנו עוד נחזור הביתה..."

"אנחנו לא! אין לנו מה לחפש שם יותר! נמכור אותו וזהו!"

"רוצה לשמוע את הסוף?" שאל עידו

"ברור!"

רצנו מהר דרך החצרות של הבניינים לתחנת אוטובוס הקרובה. למזלנו היה לנו אוטובוס מיד ולא חיכינו בתחנה. ירדנו בתחנה שהכי קרובה לתחנת משטרה,את הדרך שבין התחנת אוטובוס לתחנת משטרה רצנו כמובן סיפרנו להם מה קרה. גילנו שלפני שהגענו כבר שאלו עלינו, מסרנו עדות והביאו אותנו לירושלים בסביבות 23:30 לכאן, מסרנו עוד פעם עדות ואמרו לנו שגם את צריכה להגיע לכאן."

רותם עצמה את עיניה.דמעות זלגו על פניה.

"אני מצטערת ומבקשת מכם סליחה שהכנסתי אתכם לכל הבלאגן הזה. אני יודעת שלא הייתי בסדר וסיכנתי אתכם סתם והכל היה יכול להיגמר אחרת"

הדס נגשה לרותם "רותם הכל בסדר עכשיו. זה נגמר."

"רותם אל תבכי!" אבל המשפט הזה גרם לרותם לבכות יותר ולחבק חזק את עידו.

"עידו תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר!"

"אני מבטיח!" הם הביטו אחד בשני וחייכו. הדס שעמדה בצד מחתה דמעה בצד מבלי שיראו אותה.

הדלת נפתחה בחבטה "באתי להתנצל ולבקש סליחה!"

 רותם עידו והדס הסתובבו לעבר הקול.שלמה אהרונוביץ' עמד בפתחה בוש ונכלם.

רותם בהתה בו "אני יודע שלא הייתי בסדר וזילזלתי בך.אני מצטער".

"הסליחה האמיתית תהיה רק אחרי שתתייחסו ברצינות לכל מה שקורה מתחת לאף שלכם"

"רותם אל תהיי קשה כ"כ! אחרי הכל גם את לא היית בסדר" אמרה הדס

רותם הביטה בה. עיניה של הדס הפצירו בה להתרכך

"צודקת!" אמרה רותם  לבסוף היא הביטה בשוטר וחייכה .

'אחרי הכל אף אחד לא מושלם ולכל אחד יש מה ללמוד כל הזמן... החיים עוד לפניה. מעניין מה הם יצפנו בחובם.'הירהרה אין ספק המקרה הזה לימד אותה שלעולם לא תסמוך על חשיבתה ויכולתיה בלבד!'

רותם התבוננה בשמים זרועי הכוכבים.הבוקר יעלה עוד כמה שעות ואיתו יום חדש,עתיד חדש, טוב יותר.

                                                                        -סוף-