פורסם בתאריך ל' בתשרי תשס"ט, 29.10.2008
"נשאו נהרות קולם, יישאו נהרות דכיים..
מקולות מים רבים אדירים משברי י-ה..."
גשם.
השמיים בוכים.
מי בעצם בוכה שם? אולי המתים?
רטוב בחוץ,
רטוב בפנים. בלב.
למה הדמעות מסרבות לצאת?
מחפשת מקום בחוץ, לעצמי. לבד.
מדברת איתו..
סוף סוף מצליחה באמת להתחבר.
שרה לעצמי, הוא שומע.
שיימשך הרגע...
אבל הוא נפסק מהר. מהר מידי.
סתם, בגלל הגשם.
תגובות
בס"ד
מוזמנת לפרוק כשבא לך. (זמינה תמיד...)
ואם כן זה דמעות שמחה. דמעות ברכה דמעות ששוטפות את העולם ברוגע.
כתיבה יפה. כל הכבוד.
המשך הצלחה.
כל פעם מחדש מדהימה אותי עם האמת שלך, ההקשבה לעצמך.. פשטות עם עומק.
מהמם באמת. והזדהיתי ממש.
אוהבת. דברי איתי יקרה..
הנסיבות שהביאו לקטע הזה,מוזרות.
מוזר יותר שזה מה שכתבת.
זו המדהימות שבך,עומק פנימי עמוק,מאוד.
את מדהימה,מדי.
אוהבת
אלכסנדר- אני כן מאמינה שהשמיים בוכים. גם להם יש מה לפרוק.
מוריה- אני חולה עלייך. תודה על התגובות, תודה על האמת שלך, תודה שאת פשוט את- מוריק שלי!! שאת תמיד פה!! באמת אוהבת מלא..
אוריתוש מותק- ממש לא הנסיבות שאת חושבת.. לא לא לא.
תודה נשמה, אוהבת!
האמת שקראתי ת'תגובה של אחותי ומבטיחה שלך שהיא פשוט דיברה מתוך גרוני,
זה מה שהרגשתי..
אגב, רק נראה לך שהוא נפסק, באמת הוא פה רק טיפה חבוי..
די, את פשוט מדהימה!!! אין, את כותבת פשוט מדהים!!
אני אוהבת אותך מלא מלא מלא , את לא יודעת עד כמה!!!!