יצירות של -חותרת-

דור לא נפגע. לא משדר חולשה. דור ילד בוגר, ככה אמא תמיד אומרת, שהוא ילד גיבור וחזק ואמיץ, ואף ילד בגן לא יכול להשפיל אותו ולרמוס אותו. הוא זוכר שלאמא היה משהו רטוב בעיניים, היא אחזה לו ביד והוסיפה "אתה, אתה משהו מיוחד."
דור אף פעם לא הבין מה מיוחד בו כל-כך ובכלל, הגיוני שכל אמא תחשוב שהילד שלה מיוחד...
שלשום הוא ישב בגן ובנה סירות מנייר, הוא עמל עליהן, קישט וצבע. לאחת הוא הוסיף תורן גבוה שממנו

לבנה חסרה מנסה להאיר
נכשלת בייעודה.
מוקפת מליוני כוכבים
נקודות אור, זריקות עידוד.
אף הם, באורם, לא יוכלו להפיג
חושך כה גדול.
בשביל חושך כזה צריך שמש מנוסה
ענוונתנות שבכוחה להפיג את הלילה.
וברצון מי לגרש החושך,
וברצון מי ליטוע השמחה?
יש בלילה, בשברונו, בכוחו,
משהו מיוחד
שאף שמש לא יכולה להגדיר.
יש בחושך הזה מיסתורין
שמחפה על הצלקות.
באור הירח

עת שקרעת
שולי שמלתי
ליבי חפץ לברוח
למקום שבו אוכל
להרגיש שלווה
אולי.
עת שחפצת
לדבר אל ליבי
פתחתי אותו
והשארתי פתוח,
היש סיכוי עוד
שתחזור.
וכשניסית לחזור
מקומי עמד שומם
שמלתי הקרועה
שם זרוקה בודדה
כזכר לליבי
שהיה
נפצע
וברח.
אם תשוב לשם,
ייתכן ותמצא
טיפת דם ודמעה
כסימן לרגש שדעך
ואולי, רק אז
תזכור
אותי.

קצת מוזר לי לכתוב לך מכתב. בחיים לא נפגשנו.
דחף פנימי שאינני שולטת בו, משך אותי לכתוב לך.
חזרתי מהבית שלך עכשיו, מהשבעה.
הלכתי לנחם, ויצאתי מחוזקת.
אבא שלך, איש גדול, מדבר עלייך- בן אהוב כאילו אתה עוד פה, לידו.
"יש לי חמישה ילדים. שלוש בנים ושתי בנות." הוא שתק והוסיף "עם ניתאי, כמובן. הוא איתנו. תמיד."
ואמא שלך נאנחה בשקט ואמרה "ילד, הוא בסך הכל ילד. הר תוכניות, ים מעשים, אבל

אני רוצה לכתוב תקווה
לחייך, לשמוח
להאמין במחר.
לזכור שאני לא לבד
אינני צועדת בגפי.
חלקיק קטנטן ממהלך אלוקי, שאני
בהחלטה נחושה-
רוצה בו חלק.
אני רוצה לכתוב תקווה
אבל המסלול הארוך, המתיש
מייאש אותי.
אני מתעייפת וכמעט מתייאשת
כושלת בצד הדרך, בלי רצון
להמשיך.
ואז הוא מגיע, אבא שלי הטוב
דוחף דחיפה קטנה, מעודדת, מנחמת
לוחש שאני לא לבד, שהוא

יום חולף, יום בא.
יום סוחב יום.
עוד בוקר, אותו סדר.
ממשיכה בחיים ללא סיבה, ללא טעם.
בכל מקום, אני מוצאת סיבה להיות שייכת.
אך גם בלעדיי היו מסתדרים.
אפילו שיש בי משהו מיוחד, צבע אחר, שונה. שמוסיף משהו אחר.
גם בלי הצבע הזה- העולם היה ממשיך להיות.
ואני אולי, פסקתי מלהיות- אותה ילדה עם החיוך הכובש, שגורם לכולם לחייך.
עכשיו- בקושי לעצמי אני גורמת לחייך.
אולי אני לא

המסיכה נשברה
הם גילו צד אחר
צד שלא מוצא חן בעיניהם.
רוצים שאשתנה
שאחזיר את המסכה
כי איתה הכל נראה ורוד, כ"כ טוב.
מאופר.
כמויות מייק אפ שמכסות
בחיוך
את העצב שמתחבא מתחת .
את הריקנות שמבפנים.
רוצה לקרוע את המסיכה
למחוק את האיפור
שייכירו גם מבפנים
שייראו גם מעבר..
המשקפיים שלהם מלוכלכות
הם לא רואות כלום.
הם רואים רק חיצונית

עכשיו, כשהם זורקים קלישאות
אני מתעצבנת.
לפתע נעצרת.
נזכרת.
גם אני הייתי פעם בדיוק באותו מסלול.
מקשיבה לצרות של אחרים.
מעודדת מנחמת.
יודעת לענות את התשובות,
אבל בורחת מהם, כתמיד.
מפחדת לענות לעצמי את התשובות.
הקלישאות רצות בראש
מחפשות מקום להשקיט את הלב הסוער
דוחפת אותם לפינה צדדית, אפורה, אפילה.
לא רוצה עוד משפטים- שלא חודרים
שלא מנחמים כבר.
פעם

הבכי עצור בתוכי זה זמן.
חושבת מה עדיף
להמשיך לחיות בסרט
בועה.
או אחת ולתמיד
להגיד את האמת בפנים.
אמת חדה
כואבת.
והיא תבכה
תשבר.
אך אני לא עוד.
מרימה את הראש
נושמת אויר,
ובהחלטה נחושה
מתקדמת הלאה.
את עברי שלי
אשמור בי כמזכרת
אך לא אמשיך להיפגע ממנו.
עכשיו,
אחת ולתמיד
בוחרת באמת
האמת שלי.

בסרט שלי
הסרט של החיים
יש רק שני צדדים.
הם
ואני.
הם הפסיכולוגים
אני המטופלת.
הם כ"כ מוכרים, פעם גם אני הייתי כמוהם.
אני כ"כ שונאת את הצד הזה שהיה בי פעם.
לא ברור לי איזה צד הם "הטובים" ואיזה צד הם "הרעים".
הם רוצים לעזור בכוח
אני לא רוצה את העזרה שלהם.
רק רוצה זמן לעצמך.
לעצור לרגע
בתוך המרוצה בסרט של החיים.

הדמעות חנוקות בפנים.
דמעות יבשות.
בושה.
ממי את מתביישת?
אין פה איש. מלבדך.
ומלבדו.
ממנו- אינך מתביישת, הוא יבין.
מלבדך.
מעצמך.
אם באמת היית שלמה עם זה, היית בוכה.
למה אינך יכולה להשלים עם המצב?
"זה יכול לקרות לכל אחד. זה טבעי.."
זה מה שכולם אומרים.
אבל- את, מצפה מעצמך-
ליותר.
יותר מידי?
אין תשובה.
והדמעות- דמעות יבשות-
חונקות.

חלומות ורודים עם קריצה שחורה
מביאים אותי למקום שלא הכרתי,
המחשבות האלה מרטיבות לי בעיניים
עוד קצת, הרוח תנשב ותנשק את הכל.

ככה זה התחלות, כך אומרים לי כולם
עוד קצת, תנסי, זה אף פעם לא קל.
לא ציפיתי למצוא ים כחול עם צדפים
רק קצף, אלוהים, קצף שיבין.

עיניים גדולות עם חיוך קטן,
רוצות לברוח חזרה למקום המוכר
אם ביקשת להיות אז כדאי שתלחמי,

"הלב שלי נקרע כשאתה שם,
תמיד אתה חוזר ונעלם.
מה עוד נשאר לי
רק חלק ממך."
[שירי מימון, חלק ממך.]
זה אתה שתמיד
חוזר ובורח,
בא במעורפל
צוחק ושוכח.
הבט בי וראה
הדמעה הבוקעת מהלב.
אם רק תפנה
אם רק תהיה
קשוב אליי.
אינני יודעת מה אני רוצה
כי איתך זה לא זה
ובלעדייך קשה
אז מה בעצם
אני מנסה
לומר.
ועכשיו כשאתה
כבר לא פה בשבילי

מבטה האפל
נפגש בקרן אור
שמנסה לחדור.
חיוך
שרוצה לגעת..
היא עוצמת את עיניה
בחוזקה
ממאנת לשמוח
מנתקת את עצמה
מעצמה.
מחייה.
קולה השקט
הלא נשמע
ממלמל בדרך קבע
איזו תפילה.
רק אליו היא יודעת לדבר
רק הוא יקבל אותה
כמו שהיא.
לא ידרוש, או יבקש
פשוט יחבק,
הבת הקדושה שלו.
הקדושה המעונה.
הלא מובנת.
האם זה מבט עיניה
השלהבת

אחרי שטיפסתי
לאורך כל העליה
נאבקתי בעצמי,
נתקלתי באבנים
מעדתי
נפצעתי.
דם רב ממני זב,
אך התעקשתי
והגעתי.
הנפתי בדגל שלי
כבשתי את היעד
נגעתי
ריגשתי
הצלחתי.
כמה טוב לנוח בפסגת ההר,
להשתזף מהשמש
לנשום אויר,
לחיות...
כמה טוב לחיות כך.
מנצלת כל רגע
עד שיגיע הצל הכבד,
שיעיב על האוירה הנעימה.
ההוא, שכשטוב הופך לשגרה
הריגוש

באפי עוד נמלח ריח המשרפות
העשן שעולה
ואפר
שלא מותיר זכר.
מכל מקום יריות
ושניה לאחר-
דממה.
השקט שאחרי הסערה.
[איש לא יצעק,
איש לא יבכה.
איש לא ישמע,
איש לא יבין.]
הזהות
נחמקת.
כבוד האדם
נרמס.
חומות- שחוסמות את התקווה
בורות שקוברים הכל
מלבד האמונה.
דממה.
שקט.
מוות.
רק לחישה חרישית-
"הושיעה נא".

לפעמים עולה בי מין תחושה כזו,
חסרת ערך.
לא שייכת.
'הקבר מלא באנשים שחשבו שהעולם לא יסתדר בלעדיהם..'
והנה, הם הלכו, והעולם ממשיך וחי.
גם אני. חיה.
אך אם אעלם- העולם ימשיך בלעדיי, כמו לא הייתי, כמו מעולם לא חייתי.
זה טוב שממשיכים לחיות גם בלי המתים. שימשיכו לחיות, לשמוח, לפרוח..
בלעדיי.
אני סתם לא שייכת. מיותרת.
מובן שלא ארצה שיפסיקו לחיות, כ"כ טוב להם,

בואי איתי
וניסע
למקום רחוק מכאן.
מקום שבו לא נצטרך להתבייש,
ממי שאנחנו באמת.
בואי איתי
לשם
נוכל להתקדם יחד
צעד צעד, אליו.
בואי איתי
ומשם,
הדרך לאושר כה קצרה
הדרך מוארת, ובטוחה.
בואי איתי
מתי שתרצי,
אני כאן מחכה
רק אל תשכחי להביא איתך
את המפה, לשם.
-למלכה שלי-

הבטחתי לעצמי
לסלוח להם על הכל,
למחול על מה שהיה.
לפתוח דף חדש
ולשכוח מילים עפות באויר
ופוגעות עמוק עמוק
בלב, שעכשיו סולח
ואוהב.
הבטחתי לעצמי-
להשתנות בתפיסת חיי.
לנסות להבין את הלא מובן לי
להשתפר ברצונותיי
לא לקבל דברים כמובנים מאליהם.
הבטחתי לעצמי- להאמין. באמת.
הבטחתי לעצמי הבטחות,
קרעתי רקיעים בהצהרות.
ושוב, התאכזבתי.
אולי להפסיק

"נשאו נהרות קולם, יישאו נהרות דכיים..
מקולות מים רבים אדירים משברי י-ה..."
גשם.
השמיים בוכים.
מי בעצם בוכה שם? אולי המתים?
רטוב בחוץ,
רטוב בפנים. בלב.
למה הדמעות מסרבות לצאת?
מחפשת מקום בחוץ, לעצמי. לבד.
מדברת איתו..
סוף סוף מצליחה באמת להתחבר.
שרה לעצמי, הוא שומע.
שיימשך הרגע...
אבל הוא נפסק מהר. מהר מידי.
סתם, בגלל הגשם.

ללכת?
מתלבטת.
לא בטוחה.
המקום האהוב עלייך, בילית שם 6 שנים.
ומצד שני- היא שם.
ואותה- את לא רוצה לראות.
-"אולי די להסתתר?"
-"אני לא מסתתרת!!" -עולה בי קול שני.
נחרץ. כרגיל.
-"לא מסתתרת? אז מה את?"- נעים להכיר, הקול הראשון.
-"אני.. אמ.. סתם לא נהנת שם.." מגמגם השני.
הפעם הוא לא שיקר.
זה באמת לא אותו מקום שהיה פעם.
כלומר, המבנה נשאר. האנשים נשארו, אבל

אור היום דעך זה מכבר.
מרגישה שברכתי את כולם
חוץ ממני.
מעצמי.
והלילה הזה, המיוחד
כבר כמעט הופך ליום.
אני אוחזת בו הכי חזק שאפשר
ומתחננת שלא יעזוב.
שייתן לי שניה
לנשום אותו,
לחיות אותו
לנצל אותו...
מאחלת שהאש ההיא,
השורפת, המכאיבה
אך הנותנת גם את החום הפנימי-
תבער בי.
תדלוק מתוכי.
תאיר לי את דרכי
אליו.
שאזכור תמיד, גם כשקשה
שיש

עוד אזכור,
איך ישבנו שם
ולפתע
התחלתי לדבר.
נשטפתי
בשטף רגשותיי
שהטמנתי טוב-
כדי שלא יפתחו.
עוד אזכור,
איך הסתכלת עליי
אחרי שהדמעות שטפו את פניי
והתבוננת בי
באותו מבט-
מבין.
איך לא האמנת,
שמאותה ילדה שמחה,
ייצא צד כזה,
עצוב. כואב.
והיום,
מסתכלת עליי
באותו מבט של אז
שכמעט דבר לא השתנה.
אותן דמעות,
אותה הרגשה.
נזכרת

לא יודעת איך להסביר לך
שאת מעט החמצן
שאותו עוד קיבלתי
הייתי זקוקה לעצמי
בשביל לשרוד.
את קמצוץ האהבה שבי-
שמרתי לעצמי
כי פחדתי להישרף משנאה עצמית.
את קמצוץ הנתינה שבי-
שמרתי לעצמי
כי נתתי יותר מידי וכבר נגמרתי.
וכשהפסקתי לתת-
זנחת.
נטשת.
לא רצית בי עוד.
התעלמת.
כאב לי כ"כ
קרעת את הלב שלי.
אך הסתכלתי מרחוק
ללא

היא עמדה שם.
ילדה תמימה, קטנה.
צוחקת בצחוק עליז
כשהבחינה באור השמש
ביופי העולם
פעם.
עכשיו היא שם.
אותו מקום
אותה תפאורה
רק מרווח של שנים,
שעושה את העבודה.
נסיון חיים שצרוב בה
קמט בפנים שמעיד על מעט מהסבל שעברה.
ועכשיו-
השמש לא זורחת לה.
והעולם בעיניה
לא יפה. לא עוד.
היא מביטה מעליה
מחפשת את השמש ההיא השמחה.
ובמקומה מוצאת את

פה.
בעצם שם.
הגוף פה
אבל הראש שם-אצלו.
חושבת
נזכרת
מתגעגעת.
רוצה שהדמעות ייצאו,
רוצה לחזור להיות איתו.
רק לומר לו
שאת מתגעגעת כ"כ.
הם אמרו שזה יעבור עם הזמן
שהוא יישכיח מן הלב את הכאב
שהוא ירפה את הפצעים.
אבל עבר כ"כ הרבה בלעדיו
והפצע נותר פתוח
כואב. זועק.
הגבולות שהצבת לעצמך מועדות לפול.
רוצה לפרוץ את הגדרות, אחת אחת.
ואחרי

חותרת.
לאן חותרת?
לאן מגיע המרדף המטורף הזה?
לא משנה לאן.
העיקר להמשיך. לחתור.
מה הטעם בלחתור ללא מטרה?
לא חשוב למה.
העיקר לא לעצור. לחתור.
ואני חותרת.
וכבר עייפתי מלחתור,
רוצה להפסיק, או לפחות לנוח.. לעצור.
אבל הזרם לא מחכה לי..
הוא ממשיך, סוחף.
ואני- נותרת מאחור.
חותרת בקצב שלי.

היא-
הילדה הכי שמחה
הילדה הכי דומיננטית
הילדה שכולם אוהבים
הילדה הכי הכי...
היא- מאותם ילדות פתוחות
שכולם מכירים.
חושבים שמכירים.
כלפי חוץ- מפגינה ביטחון עצמי
אבל בפנים?
כלי שבור, מלא תהיות ושאלות.
חסרת ביטחון באופן מפליא.
וכשהיא לעצמה היא
הילדה הכי עצובה.
הילדה הכי שקטה.
הילדה שלא מסוגלת לאהוב..
וכשהיא לעצמה, היא לא מחייכת.
ובלילה