[*עוד אזכור]

ומחייכת לעצמי חיוך מריר
שאת פשרו,
לעולם לא תביני.
תנסי אותי.

[ושוב, אביה, מרירות זה הרגש הכי כואב שיש. התרחקי.]

היתי חייבת גם פה..

מזל שכתבת שכמעט שום דבר לא השתנה,

הלוואי והיית רואה ת'עצמך מבחוץ והיית יודעת..

בעזהי"ת

מעצבן אותי להתחיל להגיב.

אני פשוט כל פ'ם תוהה אם לכנות אותך צדיקה, מתוקה או מיוחדת. דווקא בין שלושתם אני מתלבטת, זה מה שהכי את.

(ואגב. למרות עיסוקייך- אני עדיין עם פלא'. ועדיין אותה משועממת שהיתה פעם. הלוואי שתתקשרי כזה...)

קבלי ביטול על התגובה הקודמת אחרי שהבנתי..

החיות המריר הלוואי שאבין..

מדהימה את, כבר אמרתי לך..

אני יכולה לשלוח את הקטע הזה לחברה שלי??

היא לא תעביר..