עכשיו, כשהם זורקים קלישאות
אני מתעצבנת.
לפתע נעצרת.
נזכרת.
גם אני הייתי פעם בדיוק באותו מסלול.
מקשיבה לצרות של אחרים.
מעודדת מנחמת.
יודעת לענות את התשובות,
אבל בורחת מהם, כתמיד.
מפחדת לענות לעצמי את התשובות.
הקלישאות רצות בראש
מחפשות מקום להשקיט את הלב הסוער
דוחפת אותם לפינה צדדית, אפורה, אפילה.
לא רוצה עוד משפטים- שלא חודרים
שלא מנחמים כבר.
פעם הייתי מספיק תמימה כדי לקבל אותם.
היום כבר לא.
איך אומרים?
התבגרתי.
תגובות
אני לא מקבלת כ"כ את מה שנאמר בשיר. לדעתי זו לא התבגרות, אבל ניחא. מותר לך לחשוב ולהרגיש מה שאת רוצה.
לדעתי התבגרות זה הרבה יותר מורכב ממה שנראה לך, אבל שוב. מה שתרצי. :-)
יישר כח.
זוכרת את המשפט הזה?
קלישאה, ואולי לא, עודדת אותי.
לפעמים דווקא הדברים הכי לא שיש, הם הכי.
פעם הייתי מספיק תמימה כדי לקבל אותם.
היום- כבר לא.
איך אומרים?
התבגרתי.
התבגרת.
:]
נו, אז אומרת שבסוף הרבה מהתשובות נמצאות אצלך בפנים...
בעיקר מהתשובות שאנחנו בורחים מהם..
כתבת ממש מדהים ופשוט שלך...
מתה עליך.
וגם אם התשובות אצלי- זה לא אומר שאנלא בורחת מהם.
תודה.
[אפילו שאני מנסה להתנחם מהקלישאות, למרות שאני יודעת שזה לא עובד.. כנראה שעדיין לא התבגרתי:)]
ילדה, בסוף התשובות יצאו גם אם לא תרצי אותם.. תאמיני לי.
עכשיו- כמעט באופן אוטומטי דוחפת אותם עמוק עמוק אי שם...
התשובות יוצאות, ספרי לי עלזה.
מאמינה הכי הכי.