ניתאי.

קצת מוזר לי לכתוב לך מכתב. בחיים לא נפגשנו.
דחף פנימי שאינני שולטת בו, משך אותי לכתוב לך.

חזרתי מהבית שלך עכשיו, מהשבעה.
הלכתי לנחם, ויצאתי מחוזקת.

אבא שלך, איש גדול, מדבר עלייך- בן אהוב כאילו אתה עוד פה, לידו.
"יש לי חמישה ילדים. שלוש בנים ושתי בנות." הוא שתק והוסיף "עם ניתאי, כמובן. הוא איתנו. תמיד."
ואמא שלך נאנחה בשקט ואמרה "ילד, הוא בסך הכל ילד. הר תוכניות, ים מעשים, אבל ילד."
היא מחתה דימעה בלתי נראית והוסיפה "תמיד קראתי לו חייל תינוק שלי, זה מה שהוא- תינוק שלי."

מוזר לי לראות את ההבדלים בין הפנים לחוץ שקיימים בך.
במשפחה, מדברים עלייך כאל אח קטן, תינוק בן 22 שעוד לא הספיק לגדול.
ובצבא החברים והחיילים שלך, אלה שקראו לך "המפקד"- מעריצים אותך, אתה מודל לחיקוי בשבילהם.

ישבתי שם, ולא הבנתי. אז מי אתה באמת, ניתאי?
אותו חייל תינוק של אמא, או המפקד מהצבא?
כנראה שטמנת בך עומקים שלא אני, ולא אף אדם אחר, יכולים להכיל.

ניתאי, שמחתי להכיר אותך, גם כשאתה כבר לא בן החיים.
ועכשיו, לאחר שנקטפת, פרח שלנו, ללא איזו הצדקה הנראית לעין
רק רציתי לומר, אלו לא החשבונות שלנו.
עוד יבוא יום ונצטרף אלייך ולחברייך הקדושים.
שמור עלינו מלמעלה, ניתאי. ה' ייקום דמך.