הושיעה נא.

ב"ה
באפי עוד נמלח ריח המשרפות
העשן שעולה
ואפר
שלא מותיר זכר.
לא יכולתי שלא לומר 'וואו' (ואז חברה שלי תקעה בי מבט דורש.. אז שתקתי :])
המילים.המילים. כמה השתפרת, כמה גדלת.
ווווואהההההה. זהו.  (ככה זה כשלא מוצאים מילים..)

מכל מקום יריות
ושניה לאחר-
דממה.
השקט שאחרי הסערה
משום מה, נזכרתי עכשיו במרפסת ההיא.
דמעות יבשות ועיניים אדומות, לב מפרפר, דממה.
ועכשיו צריך לחייך ולחזור לחיים. כאילו לא עברנו הרגע 7 מדורי גיהנום,
כאילו לא גילינו את עצמנו מחדש רק לפני שניה.
חומות- שחוסמות את התקווה
בורות שקוברים הכל
מלבד האמונה.
כמו כולם.
המילים הבודדות האלה, דווקא הן.
מגמדות את כל השאלות,
מצמקות את המשברים.
הם נשבעו לחזור, הם האמינו,
והנה, אנחנו פה.
"ויחיו אבנים וישירו איתו" (השיר האחרון בטקס)
'הם הגיעו, אמנם בארונות אבל הם הגיעו..' - הרגת אותי עם המשפט הזה, כ"כ נכון, אבל הם, הם זה אנחנו. ואנחנו פה.
דממה.
שקט.
מוות.

רק לחישה חרישית-
"הושיעה נא".
חיים.
עם כל הוואו בשאר היצירה,
זה הסוף הכי מדהים שיכלת לתת.
ה'הושיעה נא' הזה, בא כביטוי לחיים, להמשך.
אוהבת אותך :]

בס"ד

זה פשוט עצום. פשוט ע צ ו ם.

כתיבה מדהימה, כמה שהשתפרת...

כבר אמרתי.

וסיכמנו שאת מסכימה איתי..

ההרגשה הכי חזקה שלי היא וידום אהרון...

ועוד מילה..-

רק תמשיכי. תמיד.

בעזהי"ת

אמ.

אני פשוט ארביץ לך פעם הבאה שנפגש.

וחיבוק.