פורסם בתאריך כ"ו בסיוון תש"ע, 8.6.2010
דור לא נפגע. לא משדר חולשה. דור ילד בוגר, ככה אמא תמיד אומרת, שהוא ילד גיבור וחזק ואמיץ, ואף ילד בגן לא יכול להשפיל אותו ולרמוס אותו. הוא זוכר שלאמא היה משהו רטוב בעיניים, היא אחזה לו ביד והוסיפה "אתה, אתה משהו מיוחד."
דור אף פעם לא הבין מה מיוחד בו כל-כך ובכלל, הגיוני שכל אמא תחשוב שהילד שלה מיוחד...
שלשום הוא ישב בגן ובנה סירות מנייר, הוא עמל עליהן, קישט וצבע. לאחת הוא הוסיף תורן גבוה שממנו תוכל לתצפת סביבה ולהשקיף רחוק. אותה הוא הכי אהב. היא תהיה הנבחרת שלו, חשב לעצמו בגאווה. בעוד הוא יושב ונהנה מעמל ידיו התקרבה תיקי ובלי שהוא הספיק לשים לב, קרעה לו את הסירה עם התורן הגבוה. דור חש בעלבון צורב בו ובעיניו והחליט להשיב נקמה. תיקי צחקה והתרחקה לכיוון החצר, לשחק עם חזי.
'למה מי היא בכלל, התיקי הזו, שתבוא ככה ותקרע לי את הסירה הכי טובה?!' הוא שלח את שאר הסירות שלו, המובחרות פחות אך עדיין מרהיבות בפני עצמן והן תקפו את הסירה שלי תיקי, שניסתה כמובן להשיב מלחמה, אבל הסירות של דורי היו משוכללות יותר משלה, הן נלחמו על טיפת הדם האחרונה- ולא השאירו לסירה של תיקי סיכוי. דור היה גאה. הוא הסתכל בעבודה המצויינת שעשה וחייך לעצמו בשקט.
כשהגננת התקרבה אליו כשתיקי אוחזת בשולי שמלתה, מחק דור את חיוכו. הגננת שלחה בו מבט זועף, והוא השפיל את עיניו. בהתחלה עוד חשב לספר לילדים בגן איך הוא קרע לסירות של תיקי את הצורה, אבל עכשיו הוא כבר החל להתחרט. הוא זרק את הסירות שלו לפח ושלח בהם מבט אשמה, כאילו הן האחראיות למבטה הנוזף של הגננת. כאילו רק בגללן הוא נשלח בבושת פנים לפינת החשיבה.
בסך-הכל הוא רצה להחזיר לתיקי המעצבנת הזו שכל פעם מעצבנת אותו, מציקה לו בדיוק ברגעים שהגננת לא רואה. תמיד הגננת תופסת אותו בשעה שהוא מחזיר לה. היא דורשת ממנו להתנהג בבגרות ולערב אותה. דור לא רוצה לערב אותה. הוא לא אוהב אותה. היא תמיד מצדיקה את תיקי, או את חזי. לו נמאס.
במקרים כאלה, כשהוא נתפס בקללתו, הוא חושב שאולי הוא באמת משהו מיוחד. אבל לא מיוחד כמו שאמא תמיד אומרת. מיוחד במובן השלילי. רק אותו הגננת שונאת, רק אליו הילדים מתנקלים. אמא תמיד הייתה אומרת שהילדים מקנאים בו, אבל בינו לבין עצמו הוא הודה, שאין מה לקנא בו. מה יש לקנא בילד שכולם שונאים?
דמעה ראשונה מצאה את דרכה ללחיו וסללה בה את מסלולו הרגיל. הוא עצם את העיניים חזק חזק ודימה לשמוע את קולו של אביו המבין שחוזר ואומר לו לא להשבר ליד כולם, שזהו לא מעשה של גברים.
הוא נאבק בדמעה שעמדה לפרוץ, חשק את שפתיו וניסה להתגבר. "אני לא אבכה לידם" חזר ושינן לעצמו- "תיקי לא תזכה לראות אותי מרוסק ככה." וככה, בשארית הכוחות הצליח להשתלט על הבכי.
הילדים בגן החלו להתכנס במעגל לריכוז סוף-היום. קולות גיל וצהלה נשמעו מכל עבר. הוא ישב בפינה וחיכה שהגננת תזמין אותו להצטרף. הגננת החלה בקולה לאסוף את הילדים, הוא חיכה חרש ולפתע שמה את הגננת "דור גאולה" קראה- "אתה מוזמן להצטרף אלינו לריכוז."
דור פסע בשקט והתיישב במקומו הרגיל, בדיוק איפה שהמעגל מתעכל, כך רמי, שיושב לצידו יסתיר אותו מעיניה של הגננת המחפשת לתופסו בכל צעד. הוא השפיל את עיניו, וחיכה בקוצר לסוף היום.
תגובות
אני אוהבת ככה.
תיקון קטן, 'כשהוא נתפס בקללתו', נראה לי אמור להיות *בקלקלתו
כתוב בשפה טובה.
אבל לרגע לא הבנתי, "דור גאולה" זה בעצם אנחנו, לא? (אם כן אז לא כ"כ הבנתי את המסר הנסתר, אם הייתה כוונה כזאת)
אני לא יודעת, ילד באמת חושב על דברים כאלו כשהוא בגן? זה נשמע בוגר מידי. הרי מה שיפה בילדים זה שהם כ"כ אמיתיים, כשרע להם הם בוכים, כשטוב להם הם צוחקים. הם לא עוצרים את הדמעות. וזה, לא יודעת אבל נראה לי קצת לא נכון להגיד לבן שלך לא להשבר, הוא ילד בגן, למה אפשר לצפות? שלא יבכה? הרי זה ממש טוב לבכות, זה חשוב.
חוץ מזה הסיפור ממש טוב, ב"הצלחה גדולה!
רואים שיש בזה משהו מעבר, משהו נתסר. נכון?
תודה רבה:]
בהחלט יש מסר חזק מאחורי זה.
אגב,את יכולה לשייך מסר אחר עם הסיפור הזה לפעולה כלשהיא(לא יודעת מה המסר הקיים).
אני מאמינה שזה יהיה טוב.
אהבתי כ"כ.