פורסם בתאריך כ' בחשוון תשס"ט, 18.11.2008
היא עמדה שם.
ילדה תמימה, קטנה.
צוחקת בצחוק עליז
כשהבחינה באור השמש
ביופי העולם
פעם.
עכשיו היא שם.
אותו מקום
אותה תפאורה
רק מרווח של שנים,
שעושה את העבודה.
נסיון חיים שצרוב בה
קמט בפנים שמעיד על מעט מהסבל שעברה.
ועכשיו-
השמש לא זורחת לה.
והעולם בעיניה
לא יפה. לא עוד.
היא מביטה מעליה
מחפשת את השמש ההיא השמחה.
ובמקומה מוצאת את הענן הכבד, המעיק, המרטיב.
אותו ענן שכיבה לה
בגשם שלו
את שלהבת האופטימיות שפיעמה בה פעם.
תגובות
כבר אמרתי..
השיר חזק.
אבל לא לשכחו ש -
זה בסדר שיש לנו דאגות... [בגבול]
זה מראה שיש שכל ב"ה.
כתיבה ממש יפה!
נושא כאוב...
בהצלחה! :)
בס"ד
אבל הפעם משומה קשה לי להזדהות עם הסוף. מה"ועכשיו". (זה טוב או לא טוב? |מתלבט| אמ, גם טוב וגם לא טוב. או שאולי זה רק המצברוח? ואולי זה כי אני כבר לא מחפשת את ההשמש ההיא? |מבולבל|)
נראה לי שזה יותר קטע מאשר שירה.
3>
אוף, לפעמים זה קשה להגיב רק בכתיבה...
אמיתי - גם לי היתה תקופה כזו. סוג של לגלות את הקושי שבחיים..וזה קשה.
כ'כ מרגישה שמשימת חיינו זה להשאיר את התמימות בתוך כל הסיבוכים.
ותאמיני לי שבדיוק את מהאנשים שיכולים.
החופרת הסדרתית,
לא מוצאת צילים..
אח, אתה רומז שאינלי שכל? ;)
מוריה- מכות. בפעם המי סופר..
ועכשיו- זה כל אחד איך שהוא מסתכל. בהתחלה עוד נפגעתי ממנו, אח"כ לומדים להיות חסינים.
צודקת, גם טוב וגם לא. טוב להיות מצאותיים, מצד שני- חבל על האופטימיות.
זה שאת לא מחפשת ת'שמש זה משו אחר.. נדבר גם עלזה.. [בין היתר..]
שרית- לא חייב רק בכתיבה, יו נואו. אני פה.
תמימות לפעמים היא מילה כ"כ רחוקה. כ"כ..
הלוואי. נדבר.
אורית- כבר מזמן אמרו לי שהפכתי לחופרת,ישלך מחליפה!
לפני כ"כ הרבה זמן, אבל עדיין- בכל פעם שאני קמה אני קוראת את זה (כידוע- השיר הזה מוצמד לי לקיר ליד המיטה) ורוצה להגיב לך שוב.
אין זה פשוט חזק.