פחדנית.

בעז"ה.

מוות, כואב, חזק, וקשה..
מוות.
לא מוות פיזי, אלא מוות רגשי, מוות שלי.

אתמול מתי. נכבה לי הזיק בעיניים, זיק החיים. רציתי לדעת איך מרגישים אחרי שמתים, כשמגיעים לשמיים.. ואני מתי, אבל נשארתי פה.
רציתי להבין איך זה להיות ליד הקב"ה, איך באמת להרגיש אותו, אז התאבדתי.
זה לא עבד, כנראה שלעולם כבר לא ארגיש אותו.

אני בת-אלמוות, אני חושבת. הרי, אלוקים לא ירצה אותי לידו, אז הוא ייאלץ להשאיר אותי על האדמה, עם אנשים צדיקים שיש להם פה שליחויות.
ליד אנשים מלאים, ארגיש עוד יותר ריקה.
[זו כוונתו?]

איך אפשר לתאר מוות?
אולי אפשר להגיד, שכבר אין בי את השמחה של הקימה בבוקר, שהייתה בי פעם.
שכבר אין בי התפעלות לפריחה ועצים. הטבע המופלא הזה- כבר לא עושה לי כלום.
שעכשיו, אני כבר לא רואה עולם צבעוני. בעיניים שלי, יש פה רק שחור ולבן. אני השחור, כולם- הלבן.

איך עוד אפשר לתאר מוות?
אפשר לספר שכבר הרמתי ידיים, שכבר לא חשוב לי לחזור לחיים.
אני תולה שלטים, ואם היה צריך מתנדב שייקח על עצמו, את הצער של כולם- הייתי קופצת.
אני כבר רגילה.
אני יכולה להגיד עכשיו, שאם הייתי יודעת שזה יעזור אם אסבול, הייתי מתענה לנצח.

אני זוכרת, שפעם עוד היה בי את הרצון לחיות. הרצון לגדול, לפרוח, לאהוב.
אני נזכרת שזה עבר לי, בערך בזמן בו כולם התייאשו ממני והרימו ידיים.
כי פעם, חברות עוד התעקשו שאחייך, אבל כשראו שקשה לי לשתף פעולה- הם הודו בתבוסה ועזבו אותי לנפשי.
אז התחלתי ליפול.
לא הייתי חלשה, אבל הייתי צריכה את עזרתן, כדי להחזיק את הראש מעל למים.
אחרי הנפילה התחלתי לקום, חזקה יותר, מחוסנת.

אני זוכרת, שלפני כמה ימים חשבתי לעצמי, ברגע של הרהור מיותם, שאולי יהיה יותר טוב לחיות.
אני זוכרת שהרמתי אז את המבט, והבנתי למה עד עכשיו לא עשיתי את הצעד הזה.
קשה בחוץ.

פחדנית.