יצירות של מילים נסתרות.

כשאנשים מבקשים שאשמח
כשעל הפנים שלי מרוח חיוך גדול,
אני מבינה
שמשהו בי דפוק.

            הכל סטיגמות, עד שמגיעים פנימה.

מסקנה מהמחנה-
אפשר לפרוץ הכל, ובכל זאת לשמור על גבולות.


"את מטעה נורא, את יודעת?" הוא לוחש אלי. "מאוד קל לחשוב שאת חמה, כל הצעקות, כל הצחוקים, כל התנועות עם הידיים, את תמיד פתוחה כזאת, מספרת הכול, מדברת על הכול, מתחברת עם כולם."
..."את קרה," הוא אומר לי פתאום ונועץ את עיניו בעיני. "זה מפחיד כמה שאת קרה, את כאילו מרגישה את הכל עד הסוף, אבל זה רק תחפושת."
"תחפושת למה?" אני שואלת, כמעט בסקרנות.
"לזה שאת לא מרגישה כלום," הוא עונה וקם מכסאו.
('ואם היו אומרים לך', גלית דיסטל אטבריאן)