חֶבֶל נִקְרַע
מֵעָצְמַת רַעַשׁ פְּנִימִי בִּי,
סְבִיבוֹ גַּם כֹּל מזוריי קָרְסוּ.
וְנוֹתָר לָרַעַשׁ מָקוֹם להדהד.
חוּט שָׁנִי נכרך סְבִיב
עַמּוּד בָּחָלָל הָרֵיק
מַזְכִּיר דְּמָעוֹת שֶׁל דָּם
שֶׁפַּעַם פָּצַעְתִּי בִּי
(וְאוּלַי הָיְתָה זוֹ הָרֵיקָנוּת שֶׁהִזְכִּירָה).
נְהָרוֹת אַרְגָּמָן הֵצִיפוּ
אֶת הֵיכַלֵי
וְשִׁקְּמוּ אֶת מַעָטֶה
הָרַעַש, עַד שחדל
וְנָדַם, בִּי.
אופטימית..
תגובות
אני חושבת שלמילים שלך יש כֹח חזק ב'ה..אבל לדעתי תגיעי הרבה יותר רחוק אם לפעמים תבהירי לנו מה עובר במחשבותייך.. בקיצור - לא הבנתי ולו מעט. אולי אם עוד אעבור על זה אצליח. בכ"מ יפה. בהצלחה.
ולפעמים את חושבת, שאולי אם תגרמי לעצמך רעש חיצוני, הרעש שבפנים ירגע קצת..
אז פה הרעש החיצוני הוא בדוגמאת פציעה עצמית.
("חוט שני", "דמעות של דם", "נהרות ארגמן")
שבת שלום!!! :)
לדעתי, צריך לעבוד שנקרב את הדמיון כמה שיותר לקוראינו, על אף הדמיון המהולל, שמעורר את הרצון להבין בלב הקוראים.