שחר למד כל היום כמו על קוצים, הוא לא ישב במנוחה, כל היום. וכשדיבר עם אורי, החבר שלו, נזף בו המורה שישתוק, 'אם הרב ירון היה שומע את זה, אז הוא בטח היה מבסוט.. חח.. סופסוף צריך לנזוף בי על זה שאני מדבר, ולא על זה שאני שותק..'. גם למתח הזה היה סוף, וכשהגיע השעה השמינית-הגיש שחר את האישור המקופל, שהוא מולל בכיסו במשך כל הזמן מאז שהוא קיבל אותו ועד עכשיו, והגישו למורה."טוב.. אתה יכול לצאת", פסק המורה לבקיאות, ושיחרר את שחר לחדרו של הרב ירון, שחר ניגש לאיזור המשרדים, הדלת של המשרד הייתה סגורה, ושחר ניגש והקיש עליה בעדינות, הדלת נפתחה, והרב ירון היה בפתח, "אהה.. שניה, שחר, אני צריך לגמור פה איזשהו עיניין. תחכה לי בינתיים במזכירות.", שחר נכנס לחדרו של המזכיר, והתיישב שם,לאחר כ-10 דקות, רב ירון יצא מהמישרד, וקרא לו:"ש ח ר ! ! ! בוא, תכנס, אני עוד שתי דקות בא."שחר התיישב במתח קל על הכיסא, מול הכיסא של הרב ירון, וחיכה לו, שישוב למישרדו. הוא חזר, והתיישב מולו. "אז איפה היינו?" שאל ונעץ בשחר מבט, כאילו שהוא באמת ציפה שהוא יענה לו, שחר שתק, ונעץ את עיניו בריצפה. "אהה.?" המשיך , "היינו בסיפור שלי. בסיפור החיים שלי.. טוב, אז אתה התלמיד ששומע את זה ראשון.. לפחות ממני.. אז ככה.. כשהייתי בגילך, אני חושב שהייתי יותר שקט מימך, לא דיברתי כמעט עם אף אחד, ובטח שלא עם המורים שלי, עד שיום אחד, המורה שלי למחשבת ישראל, קרא לי, ודיבר איתי, הוא ניסה להסביר לי, שכשאהיה בצבא, אני אהיה חייב לדבר\ ואני הייתי כבר בכיתה י"ב, בסוף כיתה י"ב, ואני סתם ככה הסתכלתי לי עליו, והמשכתי לשתוק, וככה הגעתי לצבא. שתקן כמו צב ('דימוי מעניין.. תמיד אומרים כמו דג..'-חשב שחר לעצמו..) דחיתי את הגיוס, המשכתי בישיבה, שתקן כמו תמיד, וגם כשכבר כן התגייסתי-אז לא הייתי דברן במיוחד. תמיד הייתי החייל השקט יותר בפלוגה. הזה שלא מדבר יותר מידי. שלא מדבר בכלל, בעצם. עד שיום אחד, הייתה הסתערות ל מחחבלים עלינו, והיה אסור לנו לירות סתם, בלי פקודה. ירו עלינו מכל עבר, והיינו חייבים להחזיר אש, החבר שהיה איתי-נפגע. ולא היה מי שיבקש בקשר את הפקודה, אז אני הייתי זה שצעק אל תוך מכשיר הקשר את בקשת האש, ואני הייתי זה שהסביר למפקד למה. ואני הייתי זה שהסביר לפצוע שהיה איתו מה קורה. ומאז-לא שהפכתי להיות הפטפטן הכי גדול בעולם באופן מידי. אבל זה בא לי ככה, לאט לאט. אבל יותר מהר ממה שאתה חושב..", הרב ירון סיים את הסיפור שלו, והביט בשחר, "נו? איך?", שחר חייך, והנהן בראשו. "טוב. אתה משוחרר חזרה לכיתה שלך." חתם הרב ירון, "ותחשוב עוד קצת על הסיפור שלי!!!".
'וואו.. מי היה מאמין שהרב ירון היה כ"כ שתקן פעם.. ואולי אפילו יותר מימני? טוב.. אולי יום יבוא וגם אני אוכל להיות כמוהו. אולי..'.
___________________
הפרק הקודם:
__
תגובות