יהי אור

עצים, פרחים ובניינים, כבישים חיות ובני אדם. כולם נראים בבהירות, בבירור. הכל משתלב להרמוניה של יצירה. סובב בחוץ ביום שמש, גומע כל מראה ומראה. הכל בהיר, הכל ברור, שולח מבט לעבר החמה, הזורחת, כמעט שאיני יכול להביט, מסתנוור, מרוב

אור

יושב על ספסל, מכונס במחשבות. כבר אחרי שקיעה, העולם מעומעם, נעלם. מחשבות נודדות, כמו ציפורים רחוקות, למדינת הים, מעבר, חזרה. השקט מעלה תובנות, מתבונן אל תוך עצמי. השקט, מופר באחת, קול מנוע, מתקרב והנה, סינוור, פנסי מכונית, זורקים עלי, אלומות

אור

שומע חבר'ה, מרגיש את החום, עוצם עיני וחווה את המעמד. דיבורים, שירים, שקט. פוקח עיניים ובין לשון של אש, לשנייה, קולט בצל, או תפוח אדמה. רואה אנשים, כלי נגינה. רואה סביבה, צחיחה, נקייה מצמחייה. במרכז הקומזיץ, מדורת אש, מתבונן לתוכה, רואה

אור

סביבה אלקטרונית, כפתורים, חוטים וחוגות. זרמי חשמל שולחים אותות, זז מנוע, סגירת מעגל. בין מקש למסך מעביר עיני, רואה את המלאכותיות. הכל בנוי, הכל מתוכנן, שולח מבט וקולט נורות זעירות, מהבהבות, מביט בהן וגם כאן, מוצא, דיודות פולטות

אור

סופה וסערה, רוחות וגשמים, את עצמי בקושי שומע. מכורבל במעיל ובאלף שכבות, רטוב עד לשד עצמותי. מנסה לברוח, למצוא מחסה, חום, יובש, מנוחה. העולם בתנועה, בתזזית, בתזוזה. רעמים כמו רבבות תופים, מתגלגלים. לפתע, מוצא את עצמי הלום, מברק, מתגלה העולם לעיני, בהבזק אדיר, של

אור

יושב בחדר, מרוהט, שולחן, כסא, עציץ. חושב, לומד, כותב, עובד, נח לרגע, עוצר. מתבונן סביב, על וילון, על מדף, עובר מבטי אל הקיר. אם בחוץ יום או לילה, אין לי ידיעה, ובעצם, אין זה משנה, לי. נושא עיני אל על, תקרת בטון, נורת ליבון, מיישר אליה מבט, קולט ממנה

אור

חשכת ליל שבת, העולם בתנומה, סובב בבית, אנה ואנה. קצת ממשש, קצת מנחש. מוצא דרכי אל חדר האוכל וכאן נעצר, עיני נפקחות. מתחיל לראות. הקיר הלבן, נראה בכתום, אדום. צהוב. מתגבר ונחלש, רוקד, מתנועע, מצד אל צד. מחפש אותן, את הנרות, מביט עמוק לתוך הלהבה, המרצדת, מקור

אור

לילה, מאוחר, מסתובב בחוץ, לבד. אין תנועה, אין קול. כל מראות היום נבלעו בצל ליל. פה ושם רואה משהו, אולי. דממה. מנסה להבחין בין צל לצללית, בין שחור לחשוך. שומע צעדים, צעדי שלי. מחפש, מרים ראשי, בשחור הליל קולט ירח, או לכל הפחות איזה כוכב, בחושך, נותן

אור

קשיים ומרורים עוברים עלי. חשכו עיני, צרות בת עמי, חבלי גלות, וגאולה. כהתה עיני מדמעה, נסתמאו ממראות שחורים, שחורים. הייאוש מרחף, מאיים, סוגר מכל עבר. אשא עיני אל ההרים, מחפש תקווה. מתבונן אל קצה המנהרה, בתפילה, בנבואה, מאמין ורואה, כי אשב בחושך, ה'