יצירות של יוסף שמח

אני לא מאמין.
פשוט לא מאמין.
אני מביט קדימה בתדהמה, בחוסר אונים, ומסרב להאמין.
ים?
מה ים עכשיו?
זה קצת קשה לעכל. מבלבל. בהתחלה משה ואהרון באו ודברו על גאולה. אפילו סבתא שרח פרסמה הודעת תמיכה. בהתחלה הכל פעל יפה, היו מכות, נרגענו מהעבדות. השנה האחרונה באמת היתה משהו מיוחד. לראות פתאום חיים בלי שוט על הגב. סבא תמיד דבר על זמן כזה, אבל לא תארנו לעצמנו. ועכשיו – יצאנו ממצרים! לא נתפס.
הגענו

הרקפת נמצאה ברחובות ירושלים

מתוך ספרו של ג'ירומי ק. ג'ירומי, שלושה בסירה אחת:
בסכר שעל יד העיירה הרלי, קצת יותר במעלה הנהר, פעמים רבות
נדמה לי שאוכל להשאר שם חודש, ולא יהיה לי מספיק זמן למצות עד
תום את כל יופי הנוף...
הנזירים הציסטרציאנים, שמנזרם עמד שם במאה השלוש עשרה, לא
לבשו דבר מלבד טוניקות וברדסים גסים, לא אכלו בשר, דגים או
ביצים. הם שכבו על מזרני קש... ועל כל חייהם נפלה שתיקה, כשל
מוות, שכן

נכתב באלול תשס"ה, מספר שבועות אחרי עקירת גוש קטיף. ביום בו יצא הצבא חללו הישמעאלים את בתי הכנסת שנותרו מיותמים מאחור...
עברו ימים, שבועות,
זמן ריק, כמו בחלום,
יצאתי לי קצת והלכתי,
ראיתי פרח כתום.

ראיתי פרחים רבים,
מילא, יפרחו כולם,
אבל הפרח הזה, הכתום,
כיצד קולו לא נדם?

הכאב התעמעם,
אך עוד היינו באבל,
והזכרון – הוא עדנו זועק.
מתרחקים לאט מאותו

השמים מכסים את כל העולם, אין מקום בלי שמים. יש להם צבע אחיד - שלעיתים הוא נראה רדוד ושטוח, ולעיתים - עמוק עד אינסוף, הכל תלוי בנקודת המבט.
יש שמש גדולה שמאירה את השמים, וכשהיא שם השמים כחולים. לפעמים באים עננים ומכסים חלקים מהשמים, אבל ענן תמיד כלה לבסוף - כל מה שצריך זה קצת רוח חיובית, שתעזור. סתם רוח, והעננים מתפזרים. לפעמים יש ענן שמכסה את השמש עצמה - אבל אפילו אז שאר השמים נשארים כחולים מכח

עצים, פרחים ובניינים, כבישים חיות ובני אדם. כולם נראים בבהירות, בבירור. הכל משתלב להרמוניה של יצירה. סובב בחוץ ביום שמש, גומע כל מראה ומראה. הכל בהיר, הכל ברור, שולח מבט לעבר החמה, הזורחת, כמעט שאיני יכול להביט, מסתנוור, מרוב
אור
יושב על ספסל, מכונס במחשבות. כבר אחרי שקיעה, העולם מעומעם, נעלם. מחשבות נודדות, כמו ציפורים רחוקות, למדינת הים, מעבר, חזרה. השקט מעלה תובנות, מתבונן אל תוך עצמי. השקט,

חשוב להבהיר: אין לי חלילה שום כוונות של הגשמה. גם איני מתיימר להבין דעת עליון. זהו תאור ציורי שחשבתי עליו בראש השנה בעת שאמרנו את הפיוט ´לא-ל עורך דין´, ותו לא.
כל שנה, ביום בו התקבלו לממלכה, הם נשפטים מחדש. מה עשו, מה לא עשו, היכן היו שנה שעברה והיכן הם עכשיו ביחס למצופה מהם. מי לא נפקד כהיום הזה, זכר כל היצור בא. אין התחמקויות, אין הברזות, אין תירוצים, כולם כולם כולם. רגע אחד שופר גדול

מה הוא, מה יש בעולמם של פרחים?
ראיתי פרחים עומדים יחד כולם. שורשיהם באותה אדמה.
התכופפתי קצת להנות מריחם והכתה תובנה מדהימה.
הפרח הריחני היה זה החיוור, חסר הצבע והחיות,
ומי שהשקיע ובמראה התהדר לא נותרה לו ריחניות.

מה הוא, מה יש בעולמם של פרחים?
ראיתי ערוגה מלאה בפרחים, פורחים, לי דומים הם כולם.
אחד מול אחד, ללא משוא פנים, עומדים ושרים לעולם.
ופתאום מתקיפה עדה של

בעקבות נוראות גוש קטיף ועמונה

"לא! אני לא הולך! אני נשאר פה!"
"בֹּא, אתה בָּא אתי."
"לא!"
נאחזתי בקרקע, אבל הוא משך.
"אתה הולך."
"אני לא הולך!"
"אתה הולך!"
"לא!"
"כן."
"לא!"
משיכה.
הוא הקים אותי על הרגליים, ומשך אותי אחריו.
"אני נשאר במקום!"
שתיקה, הוא המשיך למשוך.
נעצתי את רגלי בקרקע, ניסיתי להפיל את עצמי, אבל הוא גרר אותי קדימה.
משכתי

האמת, שלא תכננתי לראות את הרצח. אני מניח, שאף אחד לא מתכנן דברים כאלה. זה פשוט קורה.

כשראיתי אותם עומדים שם כבר היה מאוחר מדי. פחדתי. פחדתי שאם אסתלק הם ישמעו אותי. פחדתי שאם אעמוד במקום הם יראו אותי. פחדתי שאראה את הרצח, ופחדתי שאם אנסה למנוע אותו, יהיה עוד אחד.נצמדתי לקיר בצעד זהיר, ושאלתי את עצמי איפה הן אותן צלליות שתמיד גבורי הספרים מתחבאים בהן.

וראיתי. ראיתי איך הם מכוונים

יום ג', י"א ניסן תשפ"ט
אהלן יויו!
איזה יום היה לי, אל תשאל. זוכר מה שסיפרתי לך על שלמה? קיצור, היום בעבודה העברתי הלאה את הסיפור ו... אתה לא תאמין איזה קטע. אני מספר ופתאום דני אומר "כן, אני יודע, הייתי שם. ואני יכול להגיד לכם יותר מזה – כאילו שזה לא הספיק, אחר כך הוא שם לעצמו רגל!". שמע, כולנו היינו על הרצפה אני לא זוכר מתי פעם אחרונה צחקתי ככה. כולנו. זה היה משהו. כשנרגע העסק, סיפרתי עוד

אני? אני משבט זבולון, בטוח. "והוא לחוף אניות". כן.
לא יכול לעזוב את הים. לא יכול.

כשהייתי קטן היה לנו בית, מול הים, ממש, כמה מטרים מהחוף. הייתי על החוף כל היום. באמת. הייתי קם בבוקר, רץ לחוף (בהנחה שלא ישנתי שם בלילה) ומיד מתחיל לשחק בחול, ואם היה בוקר חם מהרגיל, אולי הייתי גם נכנס למים. לפעמים שואלים אדם ´איפה גדלת?´, קרי: באיזו עיר. אני - גדלתי על החוף.

אנשים לא יודעים, הם

פעם אחת, ילד אחד, הגיע הביתה בפנים חמוצות. הוא פתח את הדלת והיא חרקה, אז הוא חשב: "זה עשה רעש נוראי". כשהוא הניח את התיק על הרצפה, התיק נפל, וכל מה שהיה בפנים התפזר על הרצפה, "אוף, עכשיו אני צריך לאסוף הכל". הוא נכנס למטבח לאכול ארוחת צהרים והיה חשוך. "איזה מעצבן האור הזה, איפה המתג כבר?" הוא נתקע בכסא, "אך, מי שם פה את הכסא הזה?" הוא הדליק את האור וישב לאכול. האוכל לא היה טעים כל כך, "יופי, עכשיו