חרב הבית

נכתב באלול תשס"ה, מספר שבועות אחרי עקירת גוש קטיף. ביום בו יצא הצבא חללו הישמעאלים את בתי הכנסת שנותרו מיותמים מאחור...

עברו ימים, שבועות,

זמן ריק, כמו בחלום,

יצאתי לי קצת והלכתי,

ראיתי פרח כתום.

ראיתי פרחים רבים,

מילא, יפרחו כולם,

אבל הפרח הזה, הכתום,

כיצד קולו לא נדם?

הכאב התעמעם,

אך עוד היינו באבל,

והזכרון – הוא עדנו זועק.

מתרחקים לאט מאותו היום,

מתרחקים לאט לאט,

ופתאום –

בבת אחת, הכל חוזר.

שמועה רעה, עוד קריעה,

לא, עדיין לא נגמר.

ראיתי פרחים רבים,

מילא, יפרחו כולם,

אבל הפרח הזה, הכתום,

כיצד קולו לא נדם?

בתי אלקים בם הילכנו ברגש,

מקדשי מעט ששמרנו מוראם,

גורלנו אנחנו לא שפר,

וגם גורלם, רע הוא, ומר,

נפלו ביד אויב אכזר.

נרות תמיד עלו באש,

על מזבחות ה' ברזל הונף,

בתי תפילה בלב חולות,

הפכו חולין בידי חֵילות,

כאילו לא בכינו די,

כאב האנשים לא הספיק,

שוב, ה' מכה בנו.

ראיתי פרחים רבים,

מילא, יפרחו כולם,

אבל הפרח הזה, הכתום,

כיצד קולו לא נדם?

כיצד ביום זה פרח יפרח?!

האם בעולם יש עוד חיים?

כיצד זה הפרח, זה הכתום,

כיצד הוא עומד כמִיַמִימָה ימים?

חמתו שלח בעצים ובאבנים,

בבת אחת עשרות חורבנים,

נפלו, נפלו.

נחים הם כעת מנוחת עולמים,

יושבים מחכים בצלו של הדביר,

הם והוא, מהרה יבנו.

אז יפרחו בשלל צבעיהם,

כל פרחי הארץ, כל פרחי העולם.

אז אצא לטייל ביניהם, בין כולם.

אראה אותו שוב, את זה הכתום,

אראה,אעצור, אחייך ואמשיך,

יהי רצון ששוב לא יבּוֹל.