מן המצר

בעקבות נוראות גוש קטיף ועמונה

"לא! אני לא הולך! אני נשאר פה!"

"בֹּא, אתה בָּא אתי."

"לא!"

נאחזתי בקרקע, אבל הוא משך.

"אתה הולך."

"אני לא הולך!"

"אתה הולך!"

"לא!"

"כן."

"לא!"

משיכה.

הוא הקים אותי על הרגליים, ומשך אותי אחריו.

"אני נשאר במקום!"

שתיקה, הוא המשיך למשוך.

נעצתי את רגלי בקרקע, ניסיתי להפיל את עצמי, אבל הוא גרר אותי קדימה.

משכתי את ידי חזק והשתחררתי מאחיזתו.

"אני לא זז מפה!"

התיישבתי.

"נו, קדימה, אתה צריך לבוא אתי."

"לא, אני לא בא."

"אין לך ברירה, אתה יודע."

שותק, מפנה את ראשי אל הקרקע.

הוא מושך, אני מתנגד.

מושך אותי שוב לרגליים.

"קדימה!"

הוא החזיק אותי מלפניו ודחף. ניסיתי ללא הועיל להפסיק את התקדמותנו. ניסיתי לפול לצדדים, אבל הוא לא נתן לי. הוא החזיק בי ודחף קדימה בכל כוחו.

צעקתי וזרקתי את עצמי קדימה, על הקרקע. נשכבתי על הפנים, לא היה לי כח לזוז, לא רציתי להתקדם אתו. נחבלתי.

"אתה יודע שאני עושה את זה לטובתך."

"אני לא רוצה לזוז. " צצו להן דמעות. "אני רוצה להשאר פה!"

הוא הרים אותי ונשא אותי בזרועו, אפסה התנגדותי.

הוא שחרר טיפה, אבל זה היה מספיק, נפלתי לקרקע.

"זה לא רחוק, אין טעם שתקשה על שנינו."

אני לא יכול לזוז.

"בא, אתה יכול לעשות את זה בעצמך."

"לא רוצה, זה כואב. אני רוצה להשאר."

"אתה צריך ללכת."

"לא."

"נו..."

"לא!"
הוא המשיך להשתמש בכח, נגררתי על עצים ואבנים. הוא גלגל אותי קדימה.

ושוב הפסיק, הוא אחז בזרועי ומשך למעלה. נעמדתי בעל כרחי.

הוא אחז בגופי ושם אחת מזרועותי עליו. כך הוא לקח אותי עוד כמה צעדים.

כולי כאבתי, לא רציתי להתקדם, לא היה לי כח לזה.

הוא נעצר, הרפה ממני ודחף אותי קדימה.

נשארתי עומד.

"הנה," הוא הצביע, "לֵך."

עשיתי צעד וחצי.

שוב פרצתי בבכי חרישי. "אני לא יכול יותר."

"נו," הוא האיץ בי, "זה לא רחוק, כבר לא רחוק בכלל."

עוד צעד עשיתי. "אוי!" נמלטה צעקה, "אבא, זה כואב!"

"אני יודע, אבל אתה חייב להגיע."

"תעזוב אותי במנוחה."

"לא, יש לך את הכח, לֵך."

הבטתי אליו, הוא חייך. רציתי ללכת, אבל הכאב גדול כל כך...

לא ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל התחלתי להתחמם בפנים.

כל צעד נוסף שמעתי את לחישתו, "עוד אחד, עוד אחד..." והתקדמתי, אל האור...