קשה לי לראות אותך...

קשה לי לראות אותך ככה מסתובבת במסדרונות לבדך, חוששת מאנשים, פוחדת.
קשה לי לראות אותך ככה תמיד רצינית, תמיד מהרהרת. והמבט הזה בעיניים,מבטים מלאים בשאלות,מבטים מתנצלים.
מתי תצעקי? מתי נשמע את מה שאת באמת חושבת? די, תפסיקי, את שווה כמו כולן.אל תפחיתי מעצמך.
מה שהיה-היה. אני יודעת, בעצם אני לא באמת יודעת מה הם החלומות שלך והסיוטים...
כשחיכינו בתור לדואר, משוחחות ביננו, מתווכחות, את לא בכית. רק דיברת בקול חנוק ומתוסכל.
ביקשתי ממך-"תעזבי את העבר!כולנו טועים". את ענית לי את אותו משפט קבוע:"אבל...אני אשמה".
חזרנו לאולפנה, אני על האופניים, זורמת. ואת צעד אחר צעד. לא מתמקדת בעיניים שלי, בורחת.
מאז לא התקרבת אלי יותר. מאז שקעת בעצמך עוד יותר.
יצאנו מהקניון, את נבוכה ומתביישת ומידי פעם מגחכת. ואני מקשיבה ואוהבת ולא מבינה.
אנחנו נגענו- לא נגענו באותה בעיה.יש בך חוש הומור, אינטלגנציה וגם שנינות. יש בי אכפתיות ודאגה וציות כלפייך.

זהו, כבר לא ניפגש יותר, הכל נגמר. ההצגה תמה והוילון נסגר. נפרדנו, בלי מילים.
שנה הבאה, כבר לא נפגש בכיתה מול הלוח הלבן ומול פינת הד"שים.
שנה הבאה, לא תצטרכי להתחמק ממני יותר בכל מיני מצבים.
שמתי לב, אי אפשר היה להסתיר את הלחץ שבתוכך כשאני נמצאת בסביבה.
בטיולים, במסיבות ובכלל באולפנה. שנה הבאה, הכל יתחדש וישתנה.
אנא,נצלי את ההזדמנות.