יצירות של טריכו

להיות שני אנשים נפרדים
ולנסות להיות יחד
מחוברים,מקושרים
כאיש אחד.
להכיר משפחה חדשה
גיסות,גיסים
חם וחמה,
ועוד שכנה קרובה.
ולטעום אוכל לא מוכר
גם כשאני כלל לא
רעבה
כדי שלא לפגוע באף אחד,
וגם בשביל לשמור על "לוק" נחמד
כינויים חדשים,קשרים מסובכים
קרובים וידידים וחברים
ומנהגים משונים
חרוסת נוזלית,וביצה עם כרפס
ובסיסה בשבט
עם סוכריית

אסתי,
דיברנו היום בטלפון פעמיים ובכל זאת יש לי צורך לכתוב לך מכתב,
אולי בכתב אני אצליח לבטא את מחשבותי ורגשותי.אני חשה צורך עז להודות לך על הכל.
על הכתף שלך שתמיד יכלתי להישען עליה,על היחס הטוב,האכפתיות והדאגה שלך.תודה,אסתי.
אתמול בשבת התפרצתי עליך מרוב לחץ ומייד בצאת השבת לאחר ההבדלה התקשרתי כדי להתנצל.
ניסיתי להסביר לך שאני נמצאת כרגע בתקופה רגישה ומתוחה
לימודים,חתונה,הכנות,חששות,געגועים,ויכוחים

"עוד יהיה לנו טוב אם רק נישא תפילה גדולה אל השמיים"

השלווה לא הגיעה אלייך עדיין
היא פוחדת להתקרב,
מחפשת בינתיים זוגות אחרים מאושרים
העטופים בלב אוהב.

ואת ואני מלאים בצפיות,
חששות,
תכנונים וכאב.
מתי תרשי לי להיפתח אליך
ואותך לחבב?

מדוע את חרדה ואומללה
כל-כך,
הביני-
אני נשאר איתך כאן ולא עוזב.
נשאר ולא
מכזב.

אנא,די,
הפחיתי

אני מדמיינת אותה
מגיעה אלי מתקרבת
לבית החדש יחסית,
היא תנסה לפתוח
את דלת ההזזה
בעזרת הידית.
אך השער לא יפתח
ואין אינטרקום ואין פעמון
ואין שלט חשמלי.
ולא תהיה לה ברירה,
היא תיאלץ להתקשר אלי
וכך להפתיע אותי.
ואני אצא לקראתה
בפנים סמוקות ופה מגמגם
וכל המחשבות על הטעויות שלנו יחד
והמריבות והויכוחים
ובעיקר- השאלה "מי האשם?"
והחששות וההלם...
כל

היא דומה לאימה
כל כך דומה לה
כמו שתי טיפות מים
אותו אופי,אותה תדמית
אפילו צבע העיניים.
אימה דומה לסבתה
הן כל כך דומות
אותו חיוך בין שתי הגומות,
אותן לחיים אדומות,
אותו פטפוט כמו בין
שתי יונות הומות.
אותו שיער מתולתל נפוח
אותו לב זהב טוב תפוח
עם אותה הרוח
אותו המוח , אותו הכוח
דומות.
ברגע שהיא נולדה
כולם אמרו פה אחד
יש לשתיהן אם

בברכת המזון השבוע
אנו מתפללים ומוסיפים
"על הניסים",
אנא ה', עשה שגם לנו
יהיה פורקן
מהמתח,
בתפילת עמידה השבוע
הוספתם "על הניסים",
אנא ה',עשה שגם לנו
תהינה גבורות
בשטח.
שמיים בהירים יפים
שבת בצהריים,
שינה בשבת תענוג מקסים,
רק חבל שצינורות ברזל
אדומות רבות
פילחו והשחירו את השחקים.
טילים שתיים-שתיים
בזוגות נחתו על הארץ
ברעד וברעש

זאת היתה אמורה להיות מסיבת הפתעה,
דפיקות על הדלת, פתחנו אותה בשירה ובצעקה.
אך אלו היו בכלל ברסלבים שבאו לבקש תרומה,
הם לא הבינו למה אנחנו מזמרות בצהלה.
אחרי שהסברנו להם שאבא ואמא לא בבית,
ונתנו להם מספר מצלצלים,
הם הודו לנו, יצאו והשאירו אחריהם
ספרון מחזק ומַחכִּים.
שוב כיבינו את האור,
אספנו מהרצפה את הנצנצים,
והמשכנו לערוך את השולחן
במיני מזונות ומגדנים.
צלצול

שיר שחיברתי לפני 3 שנים והוא נשאר אקטואלי לחלק מאיתנו, גם היום.
היינו היום בהר הרצל בירושלים
בבית הקברות על הר הזיכרון,
היה לנו מדריך דוס מתנחל
נראה לי שהוא הגיע אלינו מחברון.
הוא סיפר לנו על חיילים אלמונים
וקצת על מה שקרה,
הוא גם השמיע לנו את השיר
של חנה סנש-
למות צעירה.
השיר הביך אותי. אולי אותנו.
אנשים קטנים זה מה שאנחנו. אנו
מתלוננים, לא מתמודדים
סתם סתם אנשים רגילים.
באים ומספרים לי על גבורה,
על
מוקדש לדוד חטואל

למה פגישות המחזור שלנו
הפכו להלוויה וערבי זיכרון?
למה אנחנו צריכות לחזור לאולפנה
ולפגוש נרות נשמה ומכתבי יגון?
למה,לעזעזאל,למען ה'
למה המחלה הארורה הזו פוגעת בכולם
בהם,
בסגן מנהל,
במורה למגמה שלי,
בסבתא,
ועוד קרובים,ידידים.
בשבילם אלו לא חיים!
כואב לי הלב,הבטן,המוח,
הראש,התקווה,המצב רוח
חברה מתקשרת אלי מתנשפת ,בוכה
ובלי שתספר כבר הבנתי
איבדנו

מאיר מכור
זה כבר ברור
לא לסמים ולא לסיגריות ולא לשום לב
מאיר מכור לסרטים ולמחשב
אבא ואמא כבר לא מצפים
לא לגאון בתורה
ולא לתלמיד ישיבה שחורה
אבל הם כואבים
על כך שהוא צופה
בדיסקים ותקליטורים
שהשיג מכל מיני אנשים
שונים משונים ולא מוכרים.
הם לא יודעים איך לחנך ילד
בן תשע עשרה שנים?
זה לא עניין של אמונה.
זה רק כיף חיים
והשפעה מחברים.
אמת

החיים זורמים סוחפים
אותי בכוח,
אין לי רגע מנוחה.
תמיד מתרוצצות לי
מחשבות במוח
הקודח
רותח,
כמו
יושב על המדוכה.
לא התעמקתי,
לא ניבאתי
לא ידעתי למה לצפות.
אלוקים שולח לי הישר
לתוך ידי הקטנות
כשרונות ומפות
לא חשבתי לעצמי
שלימודים,עבודה והחיים בכלל
הם כל כך דורשים ותובעניים.
כרגע אני לא משוררת,
לא מפתחת מודעות עצמית
וגם

במצב שאני נמצאת בו
עכשיו
לא מצאתי אף שיר
שיתאר את ההרגשה.
לא שמעתי שיר אחד
נקי ומדויק
אשר יוכל להתאים
לסיטואציה החדשה.

המוח שלי מלא במחשבות.
הן מתרוצצות כמו מטוסי קרב
שאיבדו את דרכם.
הן מתנגשות זו זו בעוצמה רבה
בכל הכוח.
הן לא נותנות לי לעבוד
וגם לא לנוח.
מחשבות-בכל הכוח.
זו לא העת לברוח.

הלב שלי
והשכל שלי כמו
הבן החכם והתם.
החלום שלנו,
נופל וקם.
כמו משחק קר-חם.

החלום שלנו מתממש מתנפח
וכמעט מתנפץ,
כמו בלון שעושה כל-יכולתו
כדי לברוח מענפי העץ.

|אנחה|

ועוד S.M.S ועוד אחד.

לא מצאתי שיר, לא מצאתי.

חשוב לכתוב גם שירים שמחים,
שירים עליזים על ימים טובים.
רצוי לשורר גם על אירועים מאושרים,
שזכרונם גורם לנו להמשיך ולהיות חזקים.
כדאי לחבר יצירות שרקומות
מהמון מחשבות נפלאות
כאלו המסוגלות להשאיר בנו כוח הלאה
לתקופות אחרות אפורות וקשות.
זהו קטע אופטימי נחמד
לסתם יום של חול אחד
יום עצוב שבו אנו חשים בדד
יום שכזה-שהפסימיות שולטת בו באופן חד
והגוף כה חלש והשכל מגומד
והכל מתנפח ומאבד מימד
והשמחה נשכחת אי-שם בצד...
דווקא אז, תיקראו את הכתוב ותפנימו
אל תכעסו על אחרים וגם את עצמיכם פחות תאשימו!
תזרקו את התסכול והיגון לים
או מעבר להר,
המצב ישתנה בעזרת ה'
אם לא היום אז מחר.
אני לא מבטיחה שתמיד העתיד ישתפר
אבל לפחות נקווה שאנו נסתדר.
נסו ביחד - יד ביד
לשחרר את הכאב והפחד.
בואו נהנה מהשגרה, מהבריאות,
מהפריחה, מהזריחה, מהצמיחה
מהאדמה...
קדימה, אין לנו דרך אחרת
מוכרחים לבכות ולרקוד מהנשמה.

איך? איך אני אגיע?
לסכום כספי ממש ענקי?
זה לגמרי לא נורמלי
ובכלל לא חוקי.
שלושים אלף לשנת לימוד
רק תביא- ואתה מסודר,
מקצוע שיהרוס לך את הבריאות
עד שתצליח לנסות להשיג את השכר.
איפה הצדק?אני לא מבינה
בשביל מה למדתי שנים באולפנה?
ניגשתי לפסיכומטרי,עברתי בגרויות.
בשביל מה?
כדי שיאמרו לי...
מועמדת יקרה,הממוצע שלך
עדיין מתחת לציפיות,
מצטערים,לא

יש לי אוסף פרצופים
שאותם אני מלקטת
אחד-אחד
לתוך ליבי וזכרוני
יש לי באוסף
פרצופים מבית הספר
היסודי ומגן הילדים,
יש לי גם פרצופים
מהבנק ומקופת החולים.
והפרצופים הכי הכי נחמדים
הם דווקא מתקופת המלחמה..
אותם אנשים שהכרתי במקלט
פרצופים המלאים בנשמה טובה
דנה,חנה,נחמי,חובב,אורנה
ועוד בנות שירות
ומורות חיילות
ומתנדבים נוספים.
כולם כולם

חוסר הברירה יוצר מציאות
שאולי לבד לא היינו מגיעים
אליה בכלל.
מתי שהוא מתחילים לדבר,
חוזרים לנורמה, כי לשתוק תמיד
זה לא קל.
יש מחשבות, יש דיעות
ויש רגשות שמתפרצים,
מתוך הגבות, העיניים, הלחיים
וקצוות השפתיים,
הם יוצאים מתחצפים.
אני צריכה להוציא מהמוח שלי
את התדמית והכלא והחששות,
ותמיד חייבת להיזהר
שלא לפגוע באף ברייה
ולא לפחד מכשלונות.
לחזור לדבר...

חשבנו שחזרנו לשגרה ולשקט
חשבנו שהפסקנו להיות שדרות סוג ב'
אך הבוקר התעוררתי שוב פעם
לאזעקה עולה-יורדת,
מפחידה וצורמת,מצילה חיים ומבלבלת.
ובנס ניצלו ממוות תושבי השכונה
ובנס ניצלו ממוות הפועלים בתחנה
ובנס ניצלו ממוות מתפללי בית הכנסת
ובנס ניצלו ממוות האנשים במכולת
ובנס
ובנס הקאסמים לא פגעו בגוף.
ואין לנו לאן לברוח
ואין לנו אפשרות לעוף.
אין לאן?
זה

עוצמת את העיניים,
מנסה לברוח לעולם החלומות,
מחפשת איפה אני אוכל
להסתתר ולהתכסות.
שוכבת מתחת לפוך,
או על הרצפה,
סתם מתכרבלת בדשא
או בתוך שמיכת צמר,
על המיטה.
מנסה לברוח לטול של שינה,
אך מסביבי הכל בסדר
ישנה אולפנה, כיתה,
משפחה ומדינה.
וגם את העבר.

ראיתי היום מסומם מעולף
מול התחנה המרכזית בתל אביב
אנשים עברו לידו מבלי להניד עפעף
לא הבנתי איך הם כל כך אדישים.
אני רוצה לשיר:
תתגבר תתגבר...
זו תקופה וזה עובר!
אבל לא,
עכשיו כבר מאוחר,הוא התמכר.
עצוב,
מספיק יש לנו אויבים מבחוץ.
לא צריך להכניס עוד לבפנים.
מדליקים חדשות ושומעים רק צרות
אם לא בארץ אז שם בחו"ל
בטיול.

אנחנו האנשים הקטנים
שלא הקמנו שום גוף
אלא רק את עצמינו
אנחנו האנשים הפשוטים
שלא ניהלנו אף מועצה
אלא רק השתדלנו מעט
עזרנו לחברינו ויעצנו
אנחנו האנשים האלמוניים
שלא מחוקקים בכלל
אבל בוודאי שומרים על החוק
בהקפדה
בהתמדה
אנחנו כולנו רובינו פלוניים
מאנשהוא...
שלא יזמנו פרויקטים
אבל אותם לאט-לאט כן ביצענו
לא הרצינו לאיש נאומים
נאומים

יום הולדת לטובה... אני אוהבת אותה כל כך אבל כשהיא מתקרבת אלי, אני לא יכולה, לא מסוגלת . אני רוצה ללכת... לקולר, ללוקר, למזכירה, למכולת, לסגנית... לא משנה לאן ,לא משנה. העיקר לברוח, מספיק דיברנו, מספיק חשפתי את עצמי כלפיה. אני לא יודעת מה יש בה בנערה הזו?
היום היא רק בת 18 אבל יש בה נפש של בת 40 לפחות. רציתי לומר לה -"די, טובה, מספיק!" אבל שתקתי. בעצם לא שתקתי. כל מה שלא סיפרתי לאף אחד, כל מה שאגרתי

קשה לי לראות אותך ככה מסתובבת במסדרונות לבדך, חוששת מאנשים, פוחדת.
קשה לי לראות אותך ככה תמיד רצינית, תמיד מהרהרת. והמבט הזה בעיניים,מבטים מלאים בשאלות,מבטים מתנצלים.
מתי תצעקי? מתי נשמע את מה שאת באמת חושבת? די, תפסיקי, את שווה כמו כולן.אל תפחיתי מעצמך.
מה שהיה-היה. אני יודעת, בעצם אני לא באמת יודעת מה הם החלומות שלך והסיוטים...
כשחיכינו בתור לדואר, משוחחות ביננו, מתווכחות, את לא בכית.

לגור בשדרות
למרות הקאסמים,
כי הבית שלהם הוא
בעצם שם.
לשרת בצבא
ולאבד שנים ודמים,
כי צריך וחייב
להגן על העם.
לגדל אצלך
ילדים זרים,
כי גם הם זקוקים
לבית חם.
לעזוב את הכל
ולהתחיל מחדש את החיים,
לעלות לארץ שכאן
למולדת שמעבר לים.
להיחטף על ידי החמס
ולהישאר תקוע שבוי בכלא העזתי
רק בגלל שאתה, גלעד,
יהודי.

אני לא רוצה לשקר ולרמות
אני יודעת השקרים
לבסוף מתגלים,
אין להם רגליים.
אבל אני לעיתים גם לא רוצה
לומר את האמת
כי היא מביכה ומעוררת שאלות
שאין לי תשובות
עליהן לבינתיים.
ואנשים לא מבינים אותך
יש להם עקרונות אחרים,
הרגלים מוזרים, סטנדרטים שונים,
אידיאלים משונים
ורק אתה מבין את עצמך,לא... גם אתה לא!
אל אמונה זכני לדעת מעלת נפשי הקדושה...