זאת היתה אמורה להיות מסיבת הפתעה,
דפיקות על הדלת, פתחנו אותה בשירה ובצעקה.
אך אלו היו בכלל ברסלבים שבאו לבקש תרומה,
הם לא הבינו למה אנחנו מזמרות בצהלה.
אחרי שהסברנו להם שאבא ואמא לא בבית,
ונתנו להם מספר מצלצלים,
הם הודו לנו, יצאו והשאירו אחריהם
ספרון מחזק ומַחכִּים.
שוב כיבינו את האור,
אספנו מהרצפה את הנצנצים,
והמשכנו לערוך את השולחן
במיני מזונות ומגדנים.
צלצול בפעמון, והנה מור נכנסה
הפעם הגיע הרגע האמיתי,
שאליו חיכינו עד מאוד.
בהתחלה היא משום מה היססה
כי לא הבינה למה כולנו
חוגגות אצלה בסלון הורוד.
לא נתנו לה זמן לחשוב
מפני שמייד עטפנו אותה
בחיבוקים ובנשיקות,
מזל טוב לכולם
ושנתראה רק בשמחות.
תגובות
במיוחד לשון הדיבור המליצית.
(כאילו שזה קרה באמת...).
ממש יפה!