אני מדמיינת אותה
מגיעה אלי מתקרבת
לבית החדש יחסית,
היא תנסה לפתוח
את דלת ההזזה
בעזרת הידית.
אך השער לא יפתח
ואין אינטרקום ואין פעמון
ואין שלט חשמלי.
ולא תהיה לה ברירה,
היא תיאלץ להתקשר אלי
וכך להפתיע אותי.
ואני אצא לקראתה
בפנים סמוקות ופה מגמגם
וכל המחשבות על הטעויות שלנו יחד
והמריבות והויכוחים
ובעיקר- השאלה "מי האשם?"
והחששות וההלם...
כל המחשבות יצופו לי בראש כמו...
כמו מזרון-ים נפוח מעט ועייף ומותש,
שילדים רבים כבר הספיקו לשכב עליו ולשוט,
כך ההרהורים שלי על העבר
ממש ממש מטשטשים לי
לעיתים את הריאות.
והיא תחייך חיוך גדול
תסתכל לי בעיניים
ותגיש לי ביד הזמנה
לחתונה
שלה.
אלוקים,לחתונה שלה.
ואני הקטנה אברך אותה
במזל טוב [:
ואעמוד בדממה מולה.
והיא תפרוש כלפי ידיה
ותנסה לחבקני
אך אני צינית ורצינית כהרגלי
אתרחק מעט,
כמו בהרבה פעמים אחרות
שברחתי וחיפשתי ממנה מקלט.
מקום מסתור מהדאגה שלה אלי...
מקום מחבוא מכל מה שהיא יודעת עלי...
למה,למען ה',שיחנשנו המון כל-כך?
ומה נשאר מכל החברות הזו?
רק הזמנה עם מבט רך.
ולסיום,היא תאחל לי-
"מירב,אני מחכה גם להזמנה ממך"
ואני, ואני רק אשתוק
ובמרירות אחייך.
תגובות
מהמם, וזהו.
רק שאני הייתי אומרת לכתוב "ראות" ולא "ריאות" כי אז קוראים את זה כמו ריאות שנושמים מהן..
שבת שלום!
אני למשל זוכרת רק מה שאני קראתי חתת,
ותפללתי ,קראתי שמע על המיטה
בין לבין יש לי קשרים אך אין לי זמן לזכור
מה היה אתמול כשמוחקים עבר נדוש
בחיוך זה מספיק ואני נמסה
התורה מצווה לא תקום ולא תטור
שבוע טוב ומבורך