השנים לקחו הכל איתן
רק העיניים עוד מדברות בעד עצמן
מסרבות להביט קדימה כדי לא להשתוקק
על הפנים חרוט כאב שמנסה להתחמק.
תגיד לי, איך להגיב לאבסורד שכזה?
אתה הרי יודע שאין על מה לצחוק
ואם אין מה לומר, האם עדיף לשתוק?
אז אתפלא בשקט שככה זה נגמר
אקח נשימה, ואכתוב מה שנותר.
הימים לקחו אותי איתם
ואני ניסיתי לחיות מיום ליום
הנצח נראה לי כמו חלום שמתרחק
עוד כאב מפלס דרכו החוצה וחומק.
איך להתגבר על האבסורד הזה?
האם להסתיר הכל מאחורי דמעות של צחוק?
זה לא שאין לי מה לומר, פשוט בחרתי לשתוק
להתפלא בשקט על איך שזה נגמר
לקחת נשימה, ולכתוב מה שנותר.
היום בחרתי להרים ידיים
אולי עוד ניפגש בצומת חיים שלא הכרנו
נזכה להגיד מה שיש לנו לומר, אך בינתיים נותר
להתגעגע בשקט למה שהיה ונגמר
לקחת נשימה ולהדחיק מה שנשאר.
השנים לקחו הכל איתן
השארתי עיניים לדבר בעד עצמן
כפות ידיים חרוטות קווי חיים
עוד כאב נסתר, משתלט עם השנים.
ועכשיו כשהלכת, תגיד לי אתה
איך אתגבר לבדי
על האבסורד הבא?
תגובות
אבל אני לא ממהר כלכך להתנגד לזה, וזה הכישרון שלך שגרם להתלבטות הזו.
אני גם רואה המון אחדותיות לאורך השיר ברעיון שלו, דבר שבעבר היה לי טיפה קשה להבחין.
מעניין איך תראה הכתיבה שלך כשתלמדי את יכולת הצמצום בעטיפה [המילים].
יש לי פשוט המון מה להגיד, והמון רגשות נסתרים לשפוך וכאן הכתיבה תופסת מקום של מפלט יחיד ומיוחד.
אבל אני עובדת על זה...ובהשוואה לדברים אחרים שפרסמתי, חל שיפור, לדעתי :)
בימים אלה ממש אני וחברה שלי שהיא מלחינה אדירה עובדות על הלחן של 'ניצחון'..אולי אני אעלה את ההקלטה שלו כשנסיים :)