יצירות של Miss Sunshine

כבוד השופט, אני מודה
ואפילו לא אנסה להכחיש
או לבקש ברוב חוצפתי מחילה.
לקחתי את חיי מבלי לחשוב פעמיים
כאילו היו מכשפה מימי הביניים
החזקתי להם חזק את היד
והובלתי אותם אל סופם הצפוי.
שרפתי אותם על המוקד לעיני כל
תשאל כל מי שהסתכל לי בעיניים
זה בטח לא מבט של אדם חי או בועט
או מכין בשקט לעצמו את רגליו העייפות
בידיעה שהוא עוד יבעט בכל האבנים החצופות

יקירתי, עד מתי תאחזי בי ככה?
עד מתי תכבי כל גפרור פגיע, כל אש יתומה
שגם ככה קשה לי להדליק?
יקירתי, עד מתי תבערי בי ככה?

יקירתי, עד מתי תפקירי אותי ככה?
מול קיר יורים מלא טינה וכעס
המסרב להבין שזו כלל לא אשמתי?
יקירתי, עד מתי תירי בי ככה?

יקירתי, עד מתי תפרטי בי ככה,
מנגינות עצובות על מיתרים עייפים
חוסמות בגופן הפצוע צבא חזק של צלילים
שלך יקירתי,

מספרים עלייך שאת מיוחדת
שיש לך תשובות נכונות לחלק לכולם.
אנשים שונים משונים מוצאים בך יופי
שקשה להם למצוא בעצמם.

מוקפת חוכמת חיים, וזה הסוד הגדול.
ספרים של היסטוריה מדברים בשמך.
ולך נותר רק להיות יפה ולשתוק
חובת ההוכחה מזמן כבר לא גרה אצלך.

את כל כולך מופע קסמים גדול ומרהיב,
שאלה גורלית, אבל את לא ממהרת להשיב.
כל כך לא נורמלית, שלפעמים זה מכאיב.
למדי

דמותי משתקפת בשמשת האוטובוס
לאט לאט היא מתרחקת, ממהרת כבר לרוץ
אל המסע הבא, ומבקשת משאלה
שאזהר, יש נהגים מטורפים בדרך.
והיא מסתכלת בי בעיניים מתחננות
שאפקח עין על עצמי, ואלמד לחיות עם אסונות.
במקום לברוח מאחד, ולקבל אחד אחר,
לחבק את הפחד, ולנסות להסתדר.
היא בטח עייפה, דיברנו כל הלילה
טעמנו את הסוף, שהיה מר כמו שחשבנו.
גם לשניות שנעלמו בשעון, בקושי האמנו

ייאוש מטפס במעלה הגרון,
דחיפה קטנה,ושוב נחווה את הגשם הראשון.
פתאום הוא מתיישב, וקצת כבד לי בברכיים
אין מה לומר, גדלת לי מהר.

נתתי לך בית, וכמו שביקשת, בלי חלון
דיברנו משפטים יפים, מחוסר ביטחון
הבטחנו נצח, ובלי לחשוב, הבטחנו שניים
וטבענו פעם, ועוד פעם, וקצת פחות מפעמיים.

מן ניסיון לא מוצלח של הגורל להצחיק
סיטקום כושל שמישהו כתב עליי פעם
כשהיה זמן

כמה הייתי רוצה לספר
שאצלי הכל בסדר,
שהחיים ממשיכים כרגיל למהר,
שמאחד החלונות בחדר רואים את הים.

כמה הייתי רוצה להיות
זו עם ההערות החטופות השנונות
עם הציניות השקטה בעיניים
וסיבה טובה לומר שזה עניין של בינתיים..

השעה כבר ארבע ושלושים, אין גם ציפור שורקת,
רק שדרנית רדיו מדוקדקת,
מנגנת שירים שאיש כבר לא כותב,
רק הלילה ואני מצאנו זמן להתקרב
לשתוק

ושוב נדמה שהראש הזה מלא במילים
אפילו אלוהים אף פעם לא יצליח לספור.
שוב אני מבקשת מהחושך המתוק להישאר
ולהסתיר אותי מכל מה שעוד יחזור, בטעות.

שוב נדמה שכל הדברים שכל כך רציתי להיות
כל המוזיקה שציירתי, התמונות שהצלחתי לשיר
נפלו קורבן למלנכוליה שבאה סתם בלי להודיע
הביאה לי שריפות קטנות, ולקחה את כל האוויר.

בניתי קירות מהרגלים,וקצת מהשנים שחרוטות בי.
יצרתי

אני צריכה שתבוא,
ואין לי סיבה מיוחדת.
יש לי געגוע קטן
חבוי בחדרי חדרים.
אל תיקח אותו אליך,
בסוף תיקח גם את כולי,
ואולי לא
אבל,
ככה תמיד עשו האחרים.

אני צריכה שתבוא,
ושתביא רק את עצמך.
כי הידיים שלי,
הן עייפות מכל חיבוקי השווא.
אז אני צריכה שתבוא,
ואם אפשר,
תבוא מהר.
תבוא עכשיו.

אני צריכה שתבוא,
ואין לי סיבה מיוחדת.
רק

לכבישים כבר כואב מאנשים דוהרים
המדרכה עייפה מעיניים מושפלות.
העצים משיבים לעצמם חמצן שנגנב,
אלוהים, כמה יפה כאן בלילה.
הירח שומר עליי, הוא מכיר אותי שנים
הוא יודע באיזו קלות אני נשברת.
נדמה לו שהוא עוטף, ושהשמיים מנחמים
אבל אני, לא את הכל אני מספרת.
כל יום הוא מלחמת עולם קצת פנימית
לא למצוא גם טעם מר במסעדה המקומית
או שיר ילדות יקר בתחנה ברדיו הישן.
עכשיו

בין טיפות של חוסר וודאות מקפיאה
אני הולכת, ומתפללת לא ליפול
אל תוך השלולית הלא נכונה,
שם לכולם יש מה לומר, ומה לשאול.

כמו ילדה יחפה רצה על חול בוער
או אישה שהשנים השאירו בה סימן.
מישהו מרחוק קורא לי להישבר,
מוזר, אף פעם לא הייתי אחת שמוותרת..

אבל בקרוב אעלה על ספינה גדולה ועמוסה
והיא תיקח אותי רחוק מכל מה שמכאיב לי.
בכל לילה בקזינו משכר אשחק משחק

מספרים שבתוכנו שוכן איזה פלא
אם כך, אז כנראה שהוא שוכן עמוק מידיי.
אם היה בנו פלא, הרי שהיינו יכולים
גם להביא את היום, במקום לשבת ולחכות לו.

אז מספרים שנבראנו בצלם אלוהים
ואם זה כך, אלוהים הוא לא מה שחשבנו.
לו רק היינו צל של צלם האלוהים המדובר
היינו מבחינים באושר, גם לפני שהוא נגמר.

ולפעמים כשאני פוגשת אנשים קצת אחרים
אני אומרת, איזה מזל שלא כולם רק מדברים.
כמה

פעמיים כל שנה, בכל תקופת מעבר
אני שבה ומסדרת את מדפי הזיכרונות.
בגדים מאובקים שזמנם תם ועבר
מזכירים לי מה התיימרתי להיות.

אז אני קצת בורחת אל נבכי השראתי
רק שהידיים האלה לא יחזיקו החלטות.
אולי איעלם באיזה שיר אהבה שגרתי,
ואולי לא אפחד לשוב ולטעות.

כמה שלא אנסה להסתיר,
יש כתמים שנוצרו כדי להסגיר.
וכשעוד כתם מתגלה, פתאום אני נחשפת
אל השמש האנושית,

תחת צל עוד לילה
בשארית עוד יום
הייתי רוצה להאמין
שהחיים השאירו לי מקום.

ולפעמים שהתכוונתי
לפזר מילים טובות
במקום לתת רגע של נחת
פיזרתי אלף אכזבות.

ובאתי אליך על סף מוות כוחותיי
הייתי רוח בחייך, אתה היית כל חיי
ורקדתי בך, ורעדתי בך,
ובך כל מה שנשאר לי, שארית כוונותיי.

תחת צל של פחד
שאריות של אשליה.
סיפורי אינו נכתב
וכבר נגמר

מאז שהלכת הרבה השתנה כאן
רק הים עוד שקט לפעמים.
מאז שהלכת דמעות נשפכו כאן
והכאב הצטבר לחיים.

ואת האוויר שאהבת לנשום
מזהמים אנשים מנייר.
הכי נוח לברוח אל חיים מכסף,
שלא כמוך, כסף לא נגמר.

מאז שהלכת הרבה השתנה כאן
רק פינה בטבע נשארה בשבילך.
מאז שהלכת המילים שאמרו כאן
לוקות בחסר, בלי המילים שלך.

וחום ישראלי אליו שבת כל פעם
הפך לשגרה

רציתי לכתוב לך שיר פרידה
איך תסבירי? לא היה מה לומר.
הסליחות הקטנות, ומילות התודה
נשמעו לי לפתע אותו הדבר.
ורציתי לדעת שאת מחייכת
כמו שלימדת אותי לחייך
חיוך אמיתי, כזה שלא משקר
לשקר, אני למדתי ממך.
ורציתי לשאול האם את זוכרת
את עידן התמימות עליו את מדברת?
והאם אני חלק, או שכבר מיותרת?
האם כמו שהבטחת, את עדיין נשארת אמיתית?
מוזר, את נראית לי שונה מזו שהיית..
רציתי
החיים של אז, החיים אחרייך
כבר נראים לי אותו הדבר...

בלילה מול הים
מול אלף כאביי
מול האמת שהשאיר
זה שהיה פה לפניי.
בלילה מול השקט
ומול קולות השיכרון
מעניין, אני שואלת
מי יישאר כאן אחרון.
ביקשתי מהלילה שייתן לי סימן,
שגם אם הכל נראה שחור ומאיים,
שמחר המים האלה ייסוגו לאחור,
והפחד שהם נושאים בתוכם,
ייעלם.
בלילה מול הים
הפכתי לתעלומה.
ועל אף שיכולתי להתחבא
מאחורי איזו מצלמה
הלילה, מול

אני זוכרת אותך, כנר על הגג,
מנגן עתיקות באך ומוצארט.
זוכרת אותך, מלילות בלי מילים
כשדיברת אליי, דרך צלילים.
אני שומרת אותך, רחוק מהעין
לא כך לימדו אותי לאהוב.
ויש בך משהו, אולי בא משמיים
מושך אותי אחורה, שלא אוכל לעזוב.
אני זוכרת אותך, זוכרת היטב
כנר על הגג שנשבר לו הלב
ואני תו אובד, נודד, מפחד
שלא אמצא מנגינה נכונה,אני זוכרת אותך,
כנר על הגג הרועד.
אמרת

כשנשאתי תפילות לשווא
אל הבוקר שיבוא יאיר
שיציל אותי, קראתי אליו
מהתמונות ההן על הקיר.

וכשברחתי ממי שאהב
אל דברים בהם לא האמנתי
בין גבולות הייאוש שעזב,
בין הקירות ההם התעצמתי.

ועכשיו כשאני כבר יודעת
לא היה שם מחסום, פשוט היה שם פחד.
מבלי לשים לב, אני בניתי סביבי חומה
ועכשיו משהתפרקתי,
אני שוב מרגישה שלמה.

כשנשביתי בקסם מילים
שכלל

תעצרו את העיר
זו עם האורות
המחאות שעל הקיר
והעיניים הקרות.

זו חסרת המעצורים
שכל פינה בה משכרת
המכורה למספרים
זו המשקרת.

ואם תראו אז זו אני שם בין לבין
בין הפחד לרגש שהולך ומתאבן
בחיים של אחרים, זו אני הנודדת
תעצרו את העיר,
אני רוצה לרדת.

תעצרו את העיר
הסופרת את הזמן
הלוקחת יום בהיר
ומטשטשת בעשן.

זו שעוד לא

חומות ששנים אני בניתי
הפכו לקירות מקושקשים.
מטיפים לי על מה שלא עשיתי
מה שהייתי, זמנים מיואשים.

זרי פרחים שזורים מתהיות
הפכו לשדה קוצים דוקר.
זה לא הבית בו התרגלתי להיות
באוויר הזה יש משהו אחר..

ואם תראו את האדם
שבחיקו נושא
את התשובות לכל השאלות
תגידו לו
שיחכה,
עד שאמצא דרכי בסבך תעלומות.

תגידו לו מרוב שטעיתי
כוחותיי הפכו

בוקר יום שישי
האוויר בתוך עצמו סגור
אפשר לומר שמרגישים
מגיע חורף לא ברור.

רעם מתגנב
מביא לחישות ברק.
בין הראש לבין הלב
מסתמן צל של מרחק.

ואני קיוויתי שהגשם הראשון
ישטוף את הדמעות שבין ההיגיון לבינך,
איך שאספת אותי אל החורף שלך.
ומילים שעמדו לי על קצה הלשון, נאספו.
נסחפו עם הזרם
שאחרי הגשם הראשון.

כמו שמש של יום מתבהר,
גם

כמה רחוק צריך אדם ללכת
כדי להבין כמה הוא קרוב להשתגע?
גדולי החכמים לא הצליחו לענות לי
הם בטח היו המשוגעים של תקופתם.
ואני בטח במרחק צעד לא מורגש
הרי ידוע ששפיות היא הטירוף החדש
בידיים מגששות ומכנסי ג'ינס משופשפים
אני בורחת מכאן, אתם נראים לי עייפים.
הדוכן כבר סגור, אין לי הסברים למכור
קפצתי רק לבדוק שכיביתי את האור
שלא תצטרכו לשלם על החצופה שדורשת ולוקחת
ברכות

ידעתם שאני הולכת, ושאולי זה אומר
שלא אהייה יותר מידיי בסביבה,
שלפעמים אאלץ לוותר על המילים שלכם
שיש לי 10 שניות לקרוא, בהגדרה לא מדויקת למיטה.

הרגשתי שאני הולכת, ומשאירה מאחוריי
צבא של אנשים, שלפעמים,קצת יחשבו עליי
ישאלו את עצמם מיני שאלות על האם הסתדרתי
ושיצבוט להם בפנים כשאבכה ואגיד שלא.

נעלמתי לכם, אבל לפחות יש לי תירוץ
והאמת שהוא די משכנע.
הלכתי

רחוקה מהבית, חולמת חיבוקים מוכרים
הכל נצבע ירוק של זית, ונמדד במספרים.
צעדים כבדים של חופש הולכים ונחלשים
דרגות שחוקות על החולצה, בני אדם מטושטשים.

פקחתי את העיניים לעוד שעה יצירתית,
הקור חדר עמוק מידיי, הקפיא עוד דמעה מקרית.
בכיתי כדור אחר כדור, כאבים לא מכוונים
כביש מהיר להתבגרות, בחולות של ניצנים.

דהרתי במקצב הרוח, כל שנייה הפכה לנצח
בזווית של העין

יום סתמי, חשבתי. למרות כל נורות האזהרה
שגרה שכבר הספיקה להחליף כמה סוללות.
טלפון אחד, ודי. החיים קפאו מלכת
ניסו להבין את עצמם, בלעדיך.
זה היה אמצע ינואר, הגשם שכח לבוא
החורף שכח לחזור מחופשת הקיץ הארוכה
ואתה, הבאת לי חורף אחר, קור שלא הכרתי.
בכיתי עליך, בלי שאף אחד יידע
וכאבתי אותך, כמו שנוח לי לכאוב.
אני מקווה שאתה לא כועס,
שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע

באמצע אש לוכדת נר לוכד בו עוד שנה,
באמצע רשימת בקשות אס.או.אס לאלוהים
ביקשתי שורה לעצמי, כתבתי תקווה קטנה
חתמתי 'תודה מראש, שלך, אחת שקר לה לפעמים'
בסוף היום, ממש לקראת ההתחלה
איחרתי להבין שהלילה הוא רק עוד משאלה.
תבריח את הטירוף, הרי האושר כבר ברח
תראה איך אני מבקשת יפה כל כך.
חורף עכשיו, לא נשארו מספיק מילים
הרחובות מסתדרים מעילים מעילים
ייאוש ארגמן, שקר לבן,

מבט מלמעלה על שגרה לא מובנת
שארזה מזוודה והגיעה אליי ממרחקים
אל תפחדו לשאול עם מה אני מתמודדת
אני מבטיחה, לא יהיו שם משפטים ארוכים.

היה בה משהו מהפנט, כשהיינו קצת למעלה
כאן למטה, קצת מרגיש כמו אסון טבע לאומי.
אותו מרחק ולמרות הכל דרך אחת יותר כואבת
יותר צורבת העובדה שזו הדרך שסללתי בעצמי.

עד מתי אמצא את עצמי נאחזת באוויר
בכל מה שזה אומר, וזה רק חישוב

בחנות מזכרות בין אנשים מחרסינה
כמה אנשים מאבן, וכמה מנייר
שבטח יקנו כמה אנשים ממתכת
לקשט את הבית, שייראה מאושר.

אני מוצאת את עצמי לוחשת בשקט,
לאישה בתמונה, עם החיוך המטושטש
מי שייקח אותה אליו לא יראה בה דבר
מלבד ציור למזכרת, בשביל הסלון החדש.

ומה אני בשבילכם, או מה אני בשבילי
פסל ממתכת שיודע לדבר איתכם יפה,
פיסת נייר שעם השנים למדה קצת להקשיב
גם

אף פעם לא הייתי אדם של בקשות
ידעתי שלא נועדתי לשאלות גדולות.
ואני אומרת לעצמי, כמה טיפשי מצידי
לחשוב שמשהו ממני בכלל שייך לי.
אבל אני בחוצפתי מבקשת מכם ללכת
וגם אם תשמעו מרחוק קולות של מישהי נשברת
אין צורך לירות עליי מטווח של פתרונות,
עוד יש לי בשרוול כמה משפטים יפים לשלוף .
תנו לי לחלוק את הלילה עם העצב,
מתחת לשמיכה, לצחוק קצת על עצמנו
מול סדרת קומדיה של שעה

גשם שוטף את ידיי העייפות
מלסחוב טעויות שפעם עשיתי.
משתקף בכל מנורות הרחוב
שנתנו לי קצת אור, בימים שכביתי.

מול עיניים פקוחות השראה מיוחלת
באה אליי מרחוק ודפקה על הדלת.
היא שלחה לי חיבוק לתלות על הקיר
והיא הפריחה חיוך,ופיזרה באוויר.

לחיי רגעים יפים שבחרתי למסגר ולשמור,
ריח של גשם ואיזה משפט משיר שכל כך רציתי לזכור.
לחיי הסיבות שיש לי כל יום להתעורר
לצעוק

את בטח לא תאמיני אם אספר לך
שלא נשארו לי יותר דמעות לבכות עלייך.
כמו כולם גם את בחיים שלי בחרת לך תחנה,
אני כבר לא אמצא רכבת שתחזיר אותי אלייך.

נתת לי איזו תמונה, מתנת יום הולדת
במסגרת כחולה, וקישוטים מזהב.
לעולם אחר את רצה, גם אם את קצת פוחדת
תזכרי, הבטחת לשוב, גם אם לא עכשיו.

כל סמטא צרה פוגעת, כל רחוב מזכיר,
כל תמונה של יחד צועקת לי בשמך.
והמקום

(בבקשה לא לקשר לסרט..)

הרבה דברים קורים כאן בזמן האחרון
הטכנולוגיה מתפתחת, גם אין לה מטרה.
אנשים שוכרים רובוטים שיחיו כאן במקומם
יוצאים למלחמות ושוכחים איך זה קרה.

ילדים עם טלפונים שטבועים בכף ידם
הוא יהיה איש עסקים גדול, יש לו פוטנציאל.
והיא תוכל להיות זמרת, היא רק צריכה מראה נכון
בינינו, היום, זה לא עניין של כישרון.

תנו לי לשאול אתכם, אחרי שנים

עכשיו אני מרשה לך ללכת מכאן
שלא תסגור עליי בכוח מילותיך
כי הארת עליי במין אור מסוכן
ושרפת, בכוח שתיקותיך.

אני כאן רק כדי למצוא תשובה
על מה בעצם אנחנו עוד נלחמים?
נדמה לך שכן, אבל כבר אין פה אהבה
כמה שאתה תמים.

אני הרי מזמן כבר יודעת את הסוד
בין ריגוש ואהבה גבר יכול לנדוד, לנצח.
ובעצם בכלל לא ביקשתי ממך לבחור,
רק ביקשתי שתלך, רק תלך,
ואל תחזור.

עד מתי תמשיך ללכת שבי
אחרי מצפון של אחר.
תגיד,כמה גדול באמת היית
שהחלטת לוותר?

ואולי זה עניין של גיל
ואתה בעצם לא אשם
אולי היית קצת כמו ילד
מה שאומרים לו, ילד רושם.

אז תעצור לנוח, תזכור לנשום גם פנימה
לך תתנחם באיזו תמונת חיבוק מבית אמא.
אתה כבר לא תזכה להיות הילד שזנחת,
להם, היה סיכוי,
וגם אותו אתה לקחת.

כבר אימצת מחשבות
על

פתח צר, שביל חמצן, לא יותר
לכתוב זה פשוט, וזה פשוט לדבר.
בחיפושית הישנה, בכביש קצת אחר
הוא הגיע אליי, המנגן העיוור.
הוא היה מטייל שעות עם גיטרה
וכשהיה מנגן, אני הייתי שרה
ורק אני ידעתי שבין כל השמחות
לא אמצא איש של חופש, רק איש מסכות.
והם ככה כולם, המנגנים העיוורים
על חיוך אמיתי הם רק מדברים.
עם שקר לקוח מחיים אחרים
הם יושבים שם ככה לבד ושרים.
וקיוויתי

אני רוצה רק להניח
שהוא ימצא דרכו אליי
שזו לא תהייה אני שוב
שתישאר מאחוריי.

ואני רוצה מקום פרטי
בתוך עיר של טעויות .
שלא אהיה כפופה לזמן,
ולא לציפיות.

אני לא ביקשתי דרך,
לא, אני לא ביקשתי אושר
ולא ביקשתי איזה קסם שיביא לי את הבוקר במתנה.
אני רק ביקשתי זמן, הזדמנות אחת לשכוח
לא ביקשתי לי הרבה,
רק ביקשתי כוח.

ואני עייפתי מכמעט
מכל

זה היה סיפור של חורף
ראשוני, תמים ופשוט
גשם טפטף על העורף,
רגע אושר בכל רגע טעות.

לא היו שם מילים עמוקות
רק העיניים היו מדברות
ולנו הספיקו שתיקות
עולם שלם הן היו מספרות.

זה היה סיפור של חורף, עם חיוכים מקרח
למטה הכל נראה לבן, רק מלמעלה הירח,
סופר מה שנותר,איך בסופו של כל דבר
הכל עובר, שב, ומכאיב.
איך בסופו של כך חורף, מגיע האביב.

זה

אוויר נקי דופק בדלת
אני בטח אניח לו להתפזר
ואני עוד לא מוכנה לתת לך ללכת
לא לפני שהכל יתבהר.

הרוח הזאת מבקשת לנשוב
ואני רוצה רק בך להתנחם.
אני עוד לא מוכנה לקום ולעזוב
כל עוד נותר בשביל מה להילחם.

וכשהכל יתבהר את בטח תגידי
איפה טעיתי, ומה עשיתי לא נכון
ואיך בזמן שלא היית כאן, הזמן קפא בתוך שעון
ועכשיו את חוזרת, ואת כבר משהו אחר
אולי אצליח

היער נותר פתוח
וחומותיו מתחננות
שיתנו להן לנוח
שירשו להן לחיות.

השמיים שם קודרים
הציפורים עוד מתאבלות
על צחוקם של אחרים
על מה שלא זכו להיות.

המקום ההוא הכה בי כמו קור לא מוכר
והיער ההוא היה ונשאר
מקום ריק מאוויר,
חנוק ומת
ואולי שם הייתי,
אך לא הייתי באמת.

ולא הכרנו שם דבר
אז הסתדרנו בשורות
דור שצמח מעבר
של מוות בבורות.

הפעם זו אני שלא מוותרת.
פוקחת עיניים ושוב מתעוררת.
אל תגידו שזמן הוא פיתרון,
החיוך הזה, לא יהיה האחרון.

הפעם זו אני שלבד מנצחת.
מתעצמת לאט, מביסה את הפחד.
אז אל תגידו שהגבול בשמיים,
כשעל הירח יש סימנים של רגליים.

ואני שפחדתי כל כך להתעורר
מה שרציתי היה כאן תמיד, מסתבר
ועכשיו זה בוער בי
חזק מאי פעם
מה שרציתי היה כאן תמיד, והפעם
אני לא אתן

את היית הפינה היחידה
ובסוף, גם ממנה ברחתי.
לא השארת לי מקום לצידך
לא הייתה לי ברירה, אז הלכתי.

השארת לי רק אוסף חובות
שספק אם אוכל לשלם
והותרת אחרייך חלל
שאיש לא יוכל למלא.

את היית הניגון שחזר
בזכותך אני פה, ונשארתי.
על הפינה שנותרה בשבילך
לא הייתה לי ברירה, אז וויתרתי.

את השארת לי רק אוסף חובות
שספק אם אוכל לשלם
והותרת אחרייך

פשטות מתרחקת
ממחשבות אסורות.
אז אחכה שתדליק לי
את כל האורות.
זה זמן רב שאני
לא יכולה כבר לראות,
אז אחכה שתבין
זו אני בין השורות.

ברחוב הבודד נזרקתי כרוח
על הספסל שבצד, רציתי לנוח
מאקדח של שקרים, ממציאות שנגמרה
ומכל מה שעשינו,
בשביל שינוי באווירה.

ועיניים בוהקות
באלפי כיוונים.
מקיפות את השמש
בשקרים לבנים.

זה זמן

מה נשתנה, שאל אותי ילד, שאלה תמימותו
מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות?
האם הפכנו לאנשים רעים יותר,
משנועדנו להיות?

האם הבטחנו דברים שבאמת רצינו לקיים,
האם הפסקנו לדחות את החיים למחר?
האם השארנו כיסא לאהבה שמאחרת
והאם בכלל, באמת, רצינו לגדול אחרת?

שבכל הלילות אנו בוחרים להירדם
על מצע טעויות שטעינו לנוכח כאבי האתמול
שבכל הלילות, אנו מוחקים אנשים שהלכו
מתחת

ביצוע שלי לשיר המדהים של ריטה, 'מחכה'

"והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו"

יום קטן בחיי שעוד לא הספיקו לגדול
התחיל במחשבות שנרדמו כבר מזמן
בסמטה האחורית בראש, בתוך החול
כמה לא רציתי להתעורר יחד איתן.

שטפתי את עיניי שחיברו מראות קטנים
לשעה גדולה ועגולה שנראתה לי קצת כמו נצח.
מתחתי חיוך קטן, מבדיחות ששלחו לי חברים
במייל קצר, הם שאלו מה חדש, ואיך העניינים.

הלוואי והיה מקום לכל המשאלות הקטנות
אהבה גדולה בדירה יפה רחוק מכל המלחמות.
להתעורר

רכבת אחרונה, יום שישי, זה יום קצר
כך שאין זמן לשאול לאן אני בכלל נוסעת.
אני יודעת מה מחכה לי, ושזה יהיה כבר מאוחר
להגיד שאני בעצם קצת יודעת.
כבר תחילת אוקטובר, אומרים זה חודש קר
החזאים הבטיחו לי גשם, אחרים הבטיחו גאולה.
אבנים מתגלגלות במורד של אי שפיות מוכר
שתמיד ידע מתי להתחיל מהתחלה.
מה יש לומר, מחזור חיים מוזר
קצת נפש וקצת גוף, ניצבים בין לבין
מי ששבר, ומי

בחדר הזה בניתי קירות של מילים
שיותר מהכל כנראה פחדתי לספר,
ואולי פחדתי לקבל תשובות צפויות מראש,
כשבכלל רציתי לשמוע משהו אחר.

עכשיו יש לי שגרה שלא רציתי להכיר
ורגליים שהלכו יותר מידיי בשביל קצת אושר
שיחקו תופסת עם עצמן, אולי קצת עם החיים
גם אם היה ברור מי בעצם ינצח.

אבל לפחות, לפחות יש לי אותך
ותנסה להבין כשאשמור עליך, קצת יותר ממך.
כי אתה השפוי היחידי

נסעתי הכי רחוק מכאן, נסעתי כדי לשכוח
שפעם היו לי אהבות, שפעם היה בי כוח
שפעם האמנתי בדברים שאין להם שמות,
שהאמנתי באנשים שהפכו לתהומות.
נסעתי כי רציתי לקבל מכאן קצת שקט,
כי איש לא הרגיש איך מבפנים אני נמחקת.
אז ארזתי את עצמי ונסעתי לטיול
עכשיו חזרתי עד לכאן, עם אהבה תוצרת חו"ל.
יש לה ניחוח אחר ונופים דרום אמריקאים,
הפעם היא אפילו באה לי בשניים.
יש לי דבר אחד

משהו כאן מאיים לשבור את הלב הזה
זה התמים, שחשב שיש לו סיכוי.
כשהייאוש מכסה בו את כל החלונות,
איך יראה את הבוקר היפה שעתיד לעלות.

וכשהוא מרגיש קצת עצוב, הוא יוצא לטייל
מדבר לאוויר, לעצמו הוא אוחז יד ביד.
את התשובות כבר יודע, ועדיין שואל
איך זה מרגיש ללכת בגשם לבד?

זה בטח כואב במקומות שלא הכרתי
אבל זה בסדר, אני כבר התרגלתי.
במבול הבא אני אלבש מעיל עור

כל העיר הזאת עמוסה שופטים
נלחמים חסרי בית באש וברוחות.
כף ידם המשתנה ומשתוללת,
מה היא יודעת על לקחת החלטות.
אנשים רצים בלי לדעת לאן
כן, זה מזג אוויר קצת משוגע.
והחיים שכחו אותך באמצע הדרך
מקווים שתמצא דרך משלך.
לא היו לי הרבה תוכנית הקיץ,
רציתי רק חיבוק, וכמה ימים רגועים.
החום אף פעם לא שרף לי,
עכשיו, גם לא געגועים,
אחרי שהלכת, כנראה הפכתי חסינה.
מהעיר

אני ואתה, ואני בעיקר
מנסים לפצח את מה שאיש לא פתר.
וכשאתה מתרחק, התשובה כבר כמעט
נמצאת על קצה הלשון, ואז עפה לאט.
אתה ואני, רק אתה בעצם
מנסה לעצור את הקור והגשם.
וכשאני מתקרבת, כך אתה תמיד אומר
הרוח נפסקת, ואז הגשם גובר.
בני אדם תמיד נראו לי שונים מאנשים
אנשים יודעים לפגוע, ובני אדם, הם רק סופגים.
אתה ידעת רק לפגוע, אני ידעתי להזהיר
אתה ידעת רק לקחת,
אני

יום הפוך, קפה ושניים סוכר,
יש כאן רעש אחר, ושקט מוכר.
הייאוש מרפה, הזמן מתמתח
הגשם נפסק, הוא היה רק אורח.

חיוך נפקח על שפתיים סדוקות
רק ליופי הזה היה שווה לחכות.
והלב הנפתח מתרוקן מפחדיו
הטל מחבק, והצער נשטף.

נפתחים השמיים, ועוד שיר נכתב
ואני כבר יודעת, שכאן ועכשיו
גם מהפחד אני לא מפחדת.
אני לוחשת בשקט, אל אותו שיר נבחר
שמותר לי לחלום,
וחולמת

מציאות שחור-לבן
כמו באה ומבשרת
שנגמר לנו הזמן,
וגם היא כמעט נגמרת.

דמות יכולה לברוח
כשעולות הכתוביות,
ואני, לאן אברח?
אני צריכה לחיות.

מאנשים ששרים בקולות לא שלהם
נוגעים בסיפורים, בנקודות לא להם.
ממילים בלי משמעות, בשפה קצת מנוכרת
זה היה רק התקציר,
ועכשיו מתחיל הסרט.

המציאות פתאום בצבע
והמוסר שנעלם
מתמזגים בתוך הטבע
השקרי,

זה שיר אהבה
אתה מבין כשהיא אומרת
שהיא כבר לא מאמינה
אבל עדיין, מדברת.

הכל עניין של השראה,
חיבור מילה לאיזה תו,
שתי הבהרות נואשות
למצוא מכנה משותף.

זה רק עוד שיר אהבה,
והיא ממשיכה לספר.
ובכל פיסת מידע נוספת
אתה מוצא פיסת כאב אחר.

והכל עניין של זמן,
הכל, הכל תלוי מקום.
מילות אהבה של פעם
לא יספיקו כלל היום.

זה שיר

אין לי זמן לעצור לרגע,
שוב לחיות בצל האשמה.
האמת הזו, היא סוגרת עליי
כמו שומרת אותי לעצמה.

אין לי עוד יום לחכות שלפתע
אולי הרוח הזו תירגע.
אתם תמיד ידעתם איפה לגעת
וממה הכי אפגע.

אין לי זמן לשנן הבטחות,
תשובות שתמיד בי חיפשתם.
ואם אין לי אוויר, אני אקח קצת מכם
כמו שממני אתם לקחתם.

אין לי עוד כוח לבדי לעמוד
מן השרב הזה קשה להתעלם.
אז

ושוב, כמו בכל שנה, אני בוכה עליכם דמעה אחת יותר. אולי כי אתם מתרבים כל פעם, ואולי כי ככל שעוברות השנים אני מתקרבת לזה יותר ויותר. אף פעם לא הכרתי אתכם, לא איבדתי אף אחד מכם..וכשאני חושבת על זה, אני בטוחה שעברתם ליידי ברחוב מתישהוא..בטח הייתם מחוייכים, שמחים על הזכות שניתנה לכם להילחם למען החופש של הדור הבא אחריכם.
שלא יהיה ספק לאיש, אתם מתתם כגיבורים. אתם, בפירוש, הגיבורים שלי. המונח המדוייק במילון

כל הזיכרונות שהיו לי הסתדרו
חיילים חיילים במסלול של חיי.
וקיוויתי להיות הראשונה להגיע
שאיש לא ייקח אותם לפניי.

בין שחור ולבן בחרתי להיעלם
לקוות שאמצא מהלך שישתלם
להמר על ניצחון שאף פעם לא בטוח
איך במשחק על החיים
הכל תמיד נשאר פתוח..

וכל החלומות שנעלמו לי, חזרו
אולי אני החזרתי אותם בעצמי.
וקיוויתי להיות הראשונה לקחת
שאיש לא יגשים אותם במקומי.

דמות אישה באורות נכתבת
שם זוהר מעל עיר קטנה
משם את נראית מאוהבת,
איך פתאום את כל כך משתנה?

את קשה לפיצוח, נסתרת
התייאשו ממך כל הבלשים.
איך פתאום הפכת מיותרת,
חולפת, ככל האנשים?

ואת ששמך הולך לפנייך
לא השארת לי מקום בצל קורותייך
תחת כנפייך נהייה קצת צפוף
עכשיו גם בלעדייך
הצלחתי לעוף.

דמות כבויה עם אבק בעיניים
ואיש לא מבחין בייאושך.
כמו

והם אמרו לי ששוב
הוא ישוב מחר,
הוא ידפוק בדלתי,
משב רוח קר.

והם אמרו שהוא יכול
בשתי ידיו לקחת
לאסוף את כאביי
לשיחה אחת קולחת.

בין אמת אחת לאמת האחרת
מי אנחנו מלבד רוחות מלחמה?
שמפרידות בינינו לבין כל השקט
שקברנו עמוק,
עמוק באדמה.

אז הם עפו רחוק,
ונשארנו לבד
רק אני והרוח
הולכים יד ביד.

מלנדוד בין אויבים
גם

נדמה שכבר איבדנו צלם אנוש
באמצע דרכנו המשורטטת.
ולא היה קול בחושך צפוי מראש
לומר שמחר יהיה אחרת.

בלחיצת כפתור אחת
העלמנו מציאות שלמה
ואני רק צל הולך לבד
לאן שלא אפנה
אמצא דממה.

ונראה שכבר כיבינו את כל האורות
שעם השנים הפקנו ביחד.
ולא היה מגע יד רק עיניים קרות
בדרך החוצה מן הפחד.

בלחיצת כפתור אחת
העלמנו מציאות שלמה
ואני רק