למזכרת.

בחנות מזכרות בין אנשים מחרסינה

כמה אנשים מאבן, וכמה מנייר

שבטח יקנו כמה אנשים ממתכת

לקשט את הבית, שייראה מאושר.

אני מוצאת את עצמי לוחשת בשקט,

לאישה בתמונה, עם החיוך המטושטש

מי שייקח אותה אליו לא יראה בה דבר

מלבד ציור למזכרת, בשביל הסלון החדש.

ומה אני בשבילכם, או מה אני בשבילי

פסל ממתכת שיודע לדבר איתכם יפה,

פיסת נייר שעם השנים למדה קצת להקשיב

גם אני יודעת להכאיב,

להשאיר אחריי שביל של מזכרות,

וללכת,

להתראות.

בתחנת אוטובוס בין מחוגים עם רגליים

כמה מחוגים עם לב, לכמה יש עיניים

שייסעו רחוק בשביל לחזור בערב חזרה

ולהאשים את העיר הזו, שהיא עיוורת, וקרה.

אז אני מוצאת את עצמי שואלת בשקט

את האיש הממהר עם המבט המיואש

איך הוא יכול להתפשר על מהות כה מיותרת,

להיוולד כציור, ולמות כמזכרת.

ומה אני בשבילכם, או מה אני בשבילי

שעות של הזדמנות לדבר איתכם יפה,

מחוגים שעם הזמן למדו קצת להגיב

גם אני יודעת להכאיב,

להשאיר אחריי שנים של תאונות,

ולברוח,

להתראות.