יצירות של Miss Sunshine

תמיד היינו צל לא ברור של ספק
אפילו אהבה לא הרווחנו ביושר.
אך בטפל רק אתה בחרת להסתפק
ובמקום שמצאת בו אושר

זרקת שיר צמא לסוף,
עט משתוקק לנייר
מקווה שהזמן
ייקח מה שנשאר.
ותמיד היית סוף ידוע
אז נשברת מהר מידיי,
איך הפכת
לאחר מידיי.

גדלת להיות רק צל של אדם
מלא אהבה, ואף פעם לא בשניים.
כשנמאס לך לשיר, כתבת לי בדם
ובמקום שראית בו עיניים

נגינה: קרן גלבוע.
הוקלט בMP3, סליחה על האיכות..
כשהצבא בליבי יזדקק לעזרה
וחומות מנוחתי יבקשו הגנה,
ואם הקרב על חיי יסתיים בתבוסה
אני אפול בין חומותייך.

אם לא יהיו לי יותר מילים לירות
אם לא תהיינה לי עיניים לראות
אם רגליי שטופות הדם לא ימצאו מנוחה
אני אלך את צעדייך.

גם אם הצער ירד עליי כמו גשם
והפחד יטפטף כמו מים זורמים,
אסחף איתך עד לקו החוף,

כשתבוא אל תשכח
להביא איתך
את הקופסה
עם המילים הנכונות.

וכשתמצא את הרכבת
שתיקח אותך
חפש אותי
בין כל התחנות.

היית לי אש חדשה-ישנה
בלילה קר נטוש שינה אתה הגחת
ועכשיו אתה חוזר
בפעם האחרונה
להחזיר לי את הזמן שלקחת..

אז תארוז זיכרונות,
תקשור אותם בסרט
בטח תצרף
ברכת שלום מלב זר.

מילים יפות
של איזו משוררת
להקל

נהגו לומר לי מילים נוחות
מזמן לזמן המשפט התקצר.
הספיקו רק שתי אותיות
עד שכביתי.

ונורו אליי עובדות מתישות
מן הידיים נשמטו לי כל הסודות
עד שהרוח באה נמוגו כל ההבטחות
שלא קיימתי.

את כאביי הישנים אני אספתי
מתפילות של ייאוש אני עייפתי
אני לא אשאיר לכם דבר למזכרת
תדעו אני
לא חוזרת.

חיוכים שלא העברתי לסדר היום
שבו להפר את השקט בלילות
בבית

המילים נעלמות באופק
אתה נעלם יחד איתן
ושוב אתה בורח
אל חומות האכזב שלך.

הימים מתמלאים מן העומק
אני נפלטת מתוכם
והוא מזכיר לי, הירח
גם הלילה מלא אורות קטנים.

אני לא שכחתי, אני הבטחתי לעצמי
במלחמה הזאת אני היחידה שתנצח
אני זו שתביס את הסיכוי היחידי
להתרוקן ממך, עד שיהיה
מספיק מקום בשבילי.

כמו ליקוי חמה, היית חושך זמני
שהחביא בצילו

העשן חונק את קצוות שפיותי
נכנסת לכאן כלל בלי הזמנה.
ובכל זאת, רק רציתי שתדע
בינתיים אפשר עוד לשרוד.

אתה שלא הרגת, חישלת אותי
גם אם זרקת טעויות בלי כוונה
אני נשמתי אותן עמוק אל נפשי האיתנה
עד שלא נותר מקום לאוויר נקי.

הצבתי חומות הגנה בחזית הצפונית
כדי שלא תוכל שוב לשוב למחשבות שלי
ברחובות פיזרתי מודעות, אני הולכת מכאן
ובינתיים, דרוש חמצן.

החיוך שלך היה בשבילי
שמיים וארץ, קרקע מוצקה
כמו משענת שמספקת את ההבחנה הדקה
בין חיים למוות.

את ידעת תמיד מאיפה באתי
וגם אם לא היה לי לאן לחזור
תוך תוכך היה מקום של שקט
בימים שהיה קר, היית מחבקת.

לאן שלא הגעתי, את הלכת אחריי
פתאום הפכת לתופעה מתבקשת.
על כל ירח שכבה, היית שמש מתחדשת.
ועכשיו את מתכלה לי,
כנראה היית חוק טבע לא כתוב.

אבל

עד עכשיו החיים הביטו בשקט מהצד,
והם שמו לי רגל, והושיטו לי יד
בכל פעם שאמרתי שאני רוצה טיפה לבד.
בכל פעם כשרציתי לברוח אל תוך השקט
כשיותר מידיי רעש הקיף אותי.
והגורל העביר אותי מיד ליד
ושיחק איתי בקלפים לפעמים בלילות.
הנקמה הייתה מתוקה יותר מכל הניצחונות
למרות שהייתה איזו תשוקה להפסיד,
כדי שאחר כך יהיה לי למה לצפות.
כמו רצף של טעויות, רכבת דוהרת בין תחנות
ולי

לילה של ליקוי ירח
ניקה אותי מחובות
נתן לי שוב לשוב ולשקוע
בחלומות.

כל האנשים שנתנו לי
את מה שלקחו איתן השנים
רקמו לעצמם תקוות
ונדקרו מעוצמת המחטים.

ואני החולמת
ביקשתי רק לשיר
את נוף ילדותי השארתי
בקצה השני של העיר.

וזו שכבשה בסערה
את הבמות הכי יפות,
מה נשאר לה בפה?
מונולוגים ספוגים דמעות.

זה שדהר בין המכוניות
חלם

היית ילדה קטנה, יפה וחולמת
שנפלה שבוייה בקסמיו של העושר,
ומכרת את עצמך לאשליות שלו
כי הוא נתן לך תשובות שאיש לא סיפק.

בעינייך משתקפים הכנות והתום
מאחוריהן חבוי האומץ לנקום
באותו אדם שהעיז לחקור את נפשך
וצייר אותך בצבעים שאת כלל לא אוהבת.

אומרים שהיה לך חיוך של מונה ליזה
איך זה שאיש אינו שם לב,
שמונה ליזה לא באמת מחייכת?

היית אישה צעירה שהעיזה

הרגש מטפטף טיפות טיפות
על הבמה הזאת, רואים הכל.
עוד מעט יידלקו זרקורים
ויסתירו מה שנאמר בחצי קול.

צלילי הפסנתר הם המפלט היחידי
מפסגת חייך הריקה מתוכן.
טפסי בסולם הנכון אהובתי
הפעם אין אפילו תהום שמחכה לך.

את יודעת, הבכי הוא רק צליליו של הצער
ושתיקה לפעמים אומרת יותר מהמלים
כשתשירי למי שאינו רוצה לשמוע דבר
זכרי לשמור קצת אוויר, שיהיה לך למחר..

זה סיפור
של שעת לילה מאוחרת
על כל מה שהיה בתאוריה
ולא היה באמת.

ומי חשב שברגע של חולשה
כשאנדוד ביני לבין עצמי
ואצעק לך, שתשמעי
היה קשה להאמין כשלא באת.

זה סיפור עצוב, והוא מהול שמחות קטנות
מוצף בכל הזכרונות, שעכשיו כבר קשה לי לשכוח.
זו המציאות שבחרה לי את הכיוון הלא נכון
ומילים שלא אמרנו, התווספו לפחד.

ואם הייתה תחושה שקרית
של רגיעה

כשהצבא בליבי יזדקק לעזרה
וחומות מנוחתי יבקשו הגנה,
ואם הקרב על חיי יסתיים בתבוסה
אני אפול בין חומותייך.

אם לא יהיו לי יותר מילים לירות
אם לא תהיינה לי עיניים לראות
אם רגליי שטופות הדם לא ימצאו מנוחה
אני אלך את צעדייך.

גם אם הצער ירד עליי כמו גשם
והפחד יטפטף כמו מים זורמים,
אסחף איתך עד לקו החוף, ושנייה לפני שהכל יחלוף,
נחלים של אכזב יהפכו שוב

הבדידות חזרה לצייר את עצמה
בתוך מעמקי נשמתי.
והאושר ארז מזוודה ונסע
בזווית של העין, איך הוא מתרחק
הוא רק שכח להבטיח לחזור.
היה לי יומן עם רישומים של סדר יום,
ואת היית לי סיבה לשמור על שפיותי.
זה לא שלא ידעתי שזה לא לתמיד,
אבל את לימדת שתמיד טוב לקוות.
הלילות חזרו להכות בי
והנשמה לא יכולה לישון בשקט.
בריח הזה יש משהו מוכר
זה בטח עוד זיכרון של עבר,
אתה

אמרת שאני יכולה גם לבד
והוכחת שאי אפשר בלעדייך.
המקום שלי בלב שלך התמלא שוב בקור.
אני החיים החדשים שהשארת מאחור.

נתת לי במתנה אלף סליחות
מבלי לשים את האצבע במקום הנכון
וכל המילים שעומדות לך על קצה הלשון
ייעלמו כמו תמיד, עם הגשם הראשון.

ואם הראית לי את עצמי, או זו אני שהשתניתי
הצלחתי למצוא משמעות לחיים.
גם את עוד תצמחי מכל אותם פחדים קטנים
תאבדי

את יודעת איך היום הזה התחיל,
זו שגרה מאוסה, ארוכת שנים.
מזל שיש לך משהו לטשטש את הכאב,
רק שהשנה החדשה לא תשים לב
שאת עוד לא מוכנה לתת לה לפגוע בך.

תבטיחי לי לשמור על חיוכך יציב,
אין בי כוח גם הלילה לחייך בשביל שתינו.
תנסי רק הפעם להשתלב בשיחת החולין
על החתונות והגירושין, ועל מזג האוויר
תבטיחי לי שאת החג הזה את תעברי.

ואת כל כך מחכה שהיום הזה ייגמר,
שתוכלי

הלילות שלה מוארים בכאב
והטירוף גם הוא חבר מפעם לפעם
והיא ששומרת את עצמה לעצמה
לחבק מה שנשאר, יותר מידיי קרוב
כשתבקש ללכת, העבר לא ייתן לה לעזוב.
והוא יקשור אותה בחבל דק
בין קצה לקצה היא תתנדנד
עד שהיא תיפול
אל חלקו הלא נכון של הכדור
ותנחם את עצמה שזה לא היה בכוונה
מה בוער לך לחיות, מיס סאנשיין הקטנה?
היא רק דמות נודדת,
שדוחה את החיים ליום המחר.
והלילה

אין תשובה לשאלות קיומיות
הפעם זו רק אני, מול גזר הדין.
אבל מי אני אל מול הגורל,
מי אני למולך, אלוהים?
צלם אנוש, מול אשליה רוחנית.
בין החטאים של חיי,
בין הברירות שלאט נשמטו מידיי,
אמרו לי שעל טעויות משלמים
ואין לי כבר כסף לשלם,
הפעם אתן את כוחותיי.
בין החוויות שהספקתי לחוות
בין הסיוטים שכל כך רציתי לשכוח
נשארתי אני, עם תוית שחורה מאחוריי
שרודפת אותי

איך פתאום המילים שלנו
הפכו כל כך קרות
וכל מה שלילות אספנו
נערם לאלומות.

על שנים של גוף אחד
שבין לילה הפכו לחצי נשמה
ועל עמוד אש שכבה לי ברגע
כתבתי לך שיר, כדי שתדע.

כדי שתשאיר לי ולו מעט
זיכרונות שיחסמו את השמש.
ימים אפורים ששמנו בצד
אשמור לי עד כיבוי אורות,
עד אתרוקן מכמעט.

כוסות קפה בשאריות שפתיים
סדין בריח פרטי,
השארת

אני חזרתי הבייתה
לספר על שראיתי,
על האנשים
שפעמו בקרבי.

ראיתי איש עייף שסגר את הדלת
ארז את עצמו במזוודה של זמן.
עם כרטיס חד כיווני לאירופה המושלגת
הוא נסע מכאן.

ובעיר המנוכרת, אדם חי ובועט
גם אותו הם זכרו לתייג.
בקלסר של דמויות הוא היה שמץ אמת
עד שצנח קר ומת.

עכשיו חזרתי הבייתה
לספר על שראיתי
על אנשים
שהחשיכו את מבטי.

למען כל הגיבורים
הגאים בהיותם
מתרווחים, יום יום נחים
בצל אמונתם.

למען כל האמיצים
שאחזו חיים בידיהם
ופיזרו אבק של כוכבים
גם בצינת לילותיהם.

זה שיר תקווה ושיר תוחלת
אני כאן כדי לשיר אל העוברים והשבים
למען אלה שהצליחו לנצח את החיים
והצליחו לראות מבעד לעיניים, אז אני שרה בינתיים
למען כל האנשים הנכונים.

ובשביל כל פצועי הנפש

תריסים נתונים לשליטתי
אם העולם בחוץ הופך מפחיד
אני מייד סוגרת.
זמן חבוי בין מחוגים
אם העולם שבראתי ישכח אותי
אני אקפא מלכת.

אני הולכת בין מנורות הרחוב
בין האורות, החושך כמעט ומנצח
במקום בו לא מצאתי התחלה חדשה

מתמתח גל של שקט, כמו אורח
בחיקו הוא נושא את הזמן המתאים
והוא כמו נותן לי חיים חדשים.

וחלונות מביאים אליי אותי
כשהאוויר בחוץ

מתחת למטרייה בין השלוליות,
נשמנו עמוק את הגשם
שכבר הספיק להתאדות
ולחשת לי בשקט [שלפני הסערה].

ונמשכתי מכובד מילים גדולות
כשהיה קשה ברחת אל החלומות.
בחורפים קרים נותרתי שפתיים
חתומות.

השקט שלך רעם בי יותר מכל סערה
הבאת איתך רוח פרצים
ואם עוד נותר לי חופש בחירה
אני בוחרת בחיים.

זרועותיך חיבקו אותי יותר מכל
מילותיך אחזו בי, לא נתנו

כמו עלה בשלכת אני רציתי ללכת
וכמו עץ אני נשארתי במקום.
כמו ענף אני נשברתי בלי הזדמנות לתקן
וכמו פסנתר שנדם אני חדלתי לנגן.

ורציתי למצוא צל אנושיות
ברחובות תל אביב הזוהרים
כמו ציפור אני נוסעת בשביל הבטוח
ועפה לחיים אחרים.

כמו רכבת בנתיב ישיר
דהרתי בין תחנות בנופה של העיר
בין דמויות אבודות חסרות סבלנות
כשנשברתי לא הייתה לי עוד הזדמנות.

לא

בחרתי להיות פחות ברורה
להיטמע בין דמויות מצוירות
רק קו מיתאר יקיף אותי
ימשוך אותי לאן שרק ירצה.

את השתיקה הכי יפה שלי פיזרתי מסביב
למקרה חירום וכשפתאום מישהו יכאיב
כדי שאוכל להתנתק בלי לפחד מגעגועים
את החיים שלי הפכתי
לסרטים מצוירים.

רציתי ללבוש שמלת ערב אדומה
ולצאת את הקולנוע הישן בו הכרנו.
הכל נראה לי פשוט יותר בעיר הגדולה
אם טועים תמיד

שנים של טירוף נדחסו למזוודה
בארון הריק שלי נחרט שיר פרידה
מאחורי השארתי רק צללים וזכרונות
מכתב אהבה, וצרור של מפתחות.
וכתבתי לך שעייפתי.
טיפות של דיו השארתי בתיבה.
שתזכור אותי כמו שהייתי,
ולא כמו שאתה.
מאז ומתמיד הייתי בשבילך
רק פיסת נייר.
לנגב את מילותיך הקרות,
ולהשאיר קצת למחר.
אז שלחתי לך מכתב אחרון,
מאז לא חזרתי, לפעמים
נשיקה קטנה ודרישת

בחדר הזה
שפכתי את נשמתי
על ארבעה קירות לבנים.
הפחתי בהם חיים
שאבדו לי.

בבית הזה
עצמתי את עיניי
והראייה הפכה חדה.
מתוך החלונות הסגורים לרווחה
הגיח אור פרטי.

בהוליווד הקטנה שלי, הכל יכול לקרות
בעבור יופי יווני, נמכרים העקרונות
כאן יתנו לך מליון בעבור מגע ידך
אך אין אדם שיעז להביט בנשמתך.

במקום הזה
כתבתי לעצמי
שירי אהבה

יום מוצף חלומות
שעות גדולות וקטנות
כל מה שבחושך היה קשה לראות
מה שספק תמיד היה
כתוב בין השורות.

מוזיקה שנתנה משמעות
איפה שלא היה זמן, ובטח לא הזדמנות
פסנתר ישן שהיה וחדל מניגוניו
אני תוהה, איך הצלחנו
לחיות כאן בלעדיו?

אז אני עוצמת עיניים
קל יותר להתמודד עם מה שלא רואים
נעלמת ובינתיים
הלילות גוברים אט אט על הימים.

שעה אחר שעה

מוקפת פנים מוכרות
מבחוץ מהדהד קול יריות
והאנשים שלמדתי לאהוב
הפכו לצללים במורד הרחוב.
בשיירת מוות ארוכה
נשמע קול עמום של צעקה
אישה מתמלאת געגוע
למה שפעם, לתשוקה.
ואין נפש חיה גם ברחובות הכי הומים
השירים הכי יפים, נותרים ללא מילים.
אבל אתה יודע, מחר יום חדש
מתוך ערפל הגחת, אור תקווה נואש.
ושוב מוקפת זכרונות עוינים
מבטי הפנים העניים.
למלחמה לא

כשתבואי אליי מתוך התמימות
לא תפחדי, לא תרצי עוד למות
תמכרי לי סיפורים עליו ועל איך
שבזמן האחרון כ"כ השתנית..
כשתבואי אזכיר לך למה עזבת
שתדעי עד כמה, כמה הכאבת
כשתבואי אחבק אותך וביחד ניפול
כמו שאז העזנו להבטיח..
וכשתבואי אליי אשלח הכי רחוק
את הסיבות שהיו לך לעזוב אותי,
נלמד מחדש את אותם הצעדים
לצמרת העץ ששתלנו מזמן..
יום אחד, כך אמרת, אני עוד אחזור
ומה

החיים המתינו לך מעבר לפינה
ולמרות מה שחשבת, כלום לא השתנה
הריחות המוכרים נשארו כשהיו
הרגשות שהדחקת, לפתע חזרו.
אתה מבין, אם תמות אז תמות בידיעה
שעשית כל מה שרצית כל כך לעשות
ושכל מה שבאמת העזת לנסות
היה שווה את כל הפחד.
ואני אהייה לך מקום תצפית בין העמקים
נקודת מפנה קטנה, כשתנבור בין הדרכים
משענת במשחק כיסאות מוזיקליים
כשתתעוור, אהייה לך עיניים
אוביל

אולי אהייה טייס כשאהיה גדול
אראה לך שמיים צבועים בכחול
אתן לך מה שיש לי, אתן לך הכל
ונגור שם ביחד, כשאהיה גדול.
ואולי אהייה חוואי כשאהייה גדול,
יהיו לנו פרה, וחתול ותרנגול,
הם יתנו לנו חלב וקצת ביצים לאכול,
ונחייה כמו זוג יונים, כשאהייה גדול.
ואולי אהייה צורף כשאהייה גדול,
אכין לך לב מזהב משובץ יהלום סגול,
אחרוט את שמך על צלחת הכסף
שהבטחתי לקנות לך,

אף פעם לא אדע להעריך את טיפת האושר
אם לא אלמד את עצמי לקבל את הרע.
זה שיר שהייתי צריכה לכתוב,
כדי להזכיר לי מידיי פעם
שתמיד יש למה לקוות.
אף פעם לא אלמד לקבל את עצמי
אם לא אדע להתמודד עם המציאות
אין לי מקלט להניח את ראשי,
עכשיו כשהוא מלא בהזיות ובפחדים
שבאים ומציקים מידיי לילה.
אף פעם לא אצליח לבנות לי חיים
אם אמשיך לאגור בי מהעבר טעויות.
זה משא כבד

בתמונות הכי יפות במוזיאון,
הצייר מת מזמן.
השאיר סימן בהסטוריה,
מקווה שנצליח לזכור,
גם הוא היה כאן, והוא לא יחזור.
גם הוא היה פעם כמוני,
אחרי הכל, בנאדם.
גם הוא אהב לפעמים
ולפעמים, גם הוא פחד
מהפחד, שלקח כל טיפת השראה.
הוא רק רצה שנזכור
שהיופי הוא בעיניי המתבונן.
ואולי רק הפעם,
המתבונן לא יתעוור, לא יישקר
כמו שתמיד הוא מעדיף לברוח.
הצייר מת

איך העזתי לשכוח כל יום של תמימות
בכל רגע של חסד, יש שנייה של שלמות
ואיך חדרת אל לילותיי, אל תוך לילה לבן
העולם קפא מלכת, ורק נשאר לנו הזמן.
ואת, את כל אותם ימי התום
כל אותן כוסות יין שלא מצאו מקום
את הצלילים של השעות הקשות,
הריח של הגשם, הצבעים של הרוח
בין מילותייך אני מצאתי לי מקום לנוח.
ואם שכחתי שיש משמעות לחלומות
את נתת לי את האומץ להמשיך ולחלום.
העיניים

[אני, הילדה שזנחתם
חלום הילדות שניפצתם
העיניים שבכוח ידיכם סגרתם
אני, הקול ששכחתם.]

היום זה תורי לדבר
היום אתם תרדו ממרומי הכיסאות
וגם אם תביטו עליי בעיניים תוהות
היום זה תורי לדבר.

כי לקחתם ממני את הזכות לביטחון
לומר בלב שלם שאין לי ארץ אחרת
מן השמיים אל חלוני הגיעה יונה
בקול צרוד היא באה ומבשרת

שעוד נער נלקח, עוד הורים שבוכים
עוד

במקום בו הגבולות יתמלאו באפור
וכל מה שנמצא בין לבן ושחור
ישכב בצילו של ההיגיון.
מה שהיה סדק בקיר, יהפוך לחלון.

ביום בו המעשים יגברו על כוונות
וכל מה שריק, יתמלא במשאלות
כשנוכל לנצח הכל בחיוך,
האורות ימלאו את כל מה שחשוך.

והשחר יעלה, הרעש יהפוך זמני
כשנלמד לנוח אחד בצילו של השני,
חלומות ילדות ימצאו שביל ביניים
וחופש ימלא את העיניים, כשניפתח
הטבע

הורים.
הורים הם שני האנשים בזכותם אתה כאן, הם אלה שדואגים שתישאר..
הורים הם אלה ששאלו אותך בציניות 'מה אתה תינוק?!' כשהיית בן 5, והשתדרגו עד שהגעת לגיל 16 בו הם שואלים אותך 'מה אתה ילד קטן?' כשאתה מתנהג לא בהתאם לגילך.
הורים הם אלה שישאלו אותך אם אתה רוצה לאכול משהו שהם הכינו, ואם תענה בשלילה הם יגידו שהכינו את זה במיוחד בשבילך.
הורים הם אלה שמתרגשים כל פעם מחדש לראות את תמונות האולטרסאונד

גוון שחום מיוחד יש לך
קו מתאר לבן מסביבך כמו הילה.
כמו שיר שנבנה מילה אחר מילה
את מפיחה בי רוח חיים.
וכמו גיטרה, עם נוכחות כובשת
גם אם את רק מנגנת לעצמך
רק שירים שקטים מתוך נבכי נפשך
בקצה השני של החדר.
וכמו גיטרה, את פורטת לאט
שירי אהבה על מיתרי ליבי השבור
בשני תווים בודדים ובאקורד אחד
כמו אמא, את מספרת סיפור.
מנעד מיוחד יש לך
קול שואף גבוה, ומרקיע

הבוקר מהדהד באוזניי
כמו אור ראשון לוחש שעכשיו כדאי
לעזוב את כל מה שבניתי
את כל החיוכים שרימיתי..
לא היה לי קשה מידיי לשקר
להגיע לפסגה הנטושה הזו,
אל הדגל שמישהו השאיר מאחוריו,
מי היה מאמין שאצליח, מי בכלל חשב.
ובאור השני, נבארו בשבילי
ארץ ושמיים, ורק אתה מפריד לי
בין מים למים, ובכביש הסואן הזה
דרכינו נפרדות, בינתיים היה שלום.
וכוכב ראשון כבר מציץ מלמעלה
בשמיכה

זיכרונות קטנים נצרתי
לימים ארוכים של הסתגרות בתוך עצמי.
לחורף קר, לסגריריות שמחזיקה אותי
כל כך קרוב אליה.

חברים טובים שמרתי
לשעות קשות של השתוקקות לנחמה.
לטיולי ערב בין ים לאדמה
לעיתים רק ללילה,
כשאזדקק לארוחת מילים חמה.

ורק אתה נשארת בין הסוף להתחלה
מתרחק אל האינסוף שלך, ולא אומר מילה
ורק אני היחידה שנשארה מספיק תמימה
היחידה שהצליחה לזהות

השנים לקחו הכל איתן
רק העיניים עוד מדברות בעד עצמן
מסרבות להביט קדימה כדי לא להשתוקק
על הפנים חרוט כאב שמנסה להתחמק.
תגיד לי, איך להגיב לאבסורד שכזה?

אתה הרי יודע שאין על מה לצחוק
ואם אין מה לומר, האם עדיף לשתוק?
אז אתפלא בשקט שככה זה נגמר
אקח נשימה, ואכתוב מה שנותר.

הימים לקחו אותי איתם
ואני ניסיתי לחיות מיום ליום
הנצח נראה לי כמו חלום שמתרחק
עוד

עכשיו אני יודעת
איך מרגיש הסוף
התחושה של לאבד מישהו קרוב
שאף פעם לא חשבת שיילך.

עכשיו אני יודעת
מה מחכה לי בסופו של הקצה
זה רק הפחד שבוער לי בחזה
רגע של חולשה, ונצח.

האם גם את יודעת, ילדת מאזניים יקרה
לא בפתח של כל סוף יש דלת התחלה..
והפחדים הכי גדולים,הם רק בונים שגרה
של מודעות ולית ברירה, של גשם וטירוף
בין השלוליות, ניסית טיפה לעוף.

התמונות השחורות רצות
על המסן הלבן בתוכי
בתוך הראש שלי הכל קורה מהר
קצת מהר מידיי בשבילי.
מישהו למעלה מחלק לי הוראות,
איך לזוז ובאיזו זווית להסתכל לשמיים,
כך שהעיניים שלי יראו שאני מאושרת.
הוא יודע כמה שאני שונאת לשקר..
הדמויות שמתחלפות בחיים שלי
לא נותנות לי שנייה לעצור,
לשאול איך הפכתי לדמות משנית
בסרט הדוקומנטרי שלי?
משהו כאן גורם לי לפחד
שלא יהיה

רציתי לומר לך, אבל פחדתי
אם לא תמצא אותי יותר,תדע שעזבתי.
גם לי מגיע חיוך אמיתי, מבט אחד מהיר
רגע של שקט, לפעמים
גם אני צריכה קצת אוויר.
לא שכחתי שהבטחנו שמעכשיו זה לנצח
אבל משהו בך לקח לי את אור הירח,
השאיר בי ילדה, עם מסיכת רעב על הפנים
חשופה לכל, מתחבאת מאנשים.
פחדתי להסתכל, אז שלפתי מילים.
את כל הזכרונות, בחרתי לטרוף
כמו שפעם אהבת לטרוף אותי בשלמותי
פיניתי

עוד יום נטול השראה
התחיל את חייו בחיי
הריקים כל כך בלעדייך
אף לא שאלה אחת לשלומך
לא מצאה דרכה עד אלייך.

תחילתו של בוקר חורפי
מהול גווני שמש צהובה
מזכיר לי ימים שרציתי לשכוח
מזכיר לי אותך, איך שנתת לי כוח
להבין את עצמי, לקבל את השקט.

עוד יום צבעוני
מצא מפלט בעדן חלוני
וכל יום לבן שהשארתי מאחור
חותם לי את הלילה בשקט שחור
להסתגר בתוך

אני יודעת שרצית שאתמוטט
ככה היה לך יותר קל לשלוט בי
אם הייתי מעיזה ליפול אל התהום
לחיות על הקצה, ללכת עד הסוף
אם רק היה לי אומץ לעזוב.
היום בחרתי לאהוב קצת את עצמי,
עכשיו אני יודעת, שיש מקום לטעויות.
אני אשמור את עצמי הכי קרוב לקרקע,
לעמוד יציבה מול כל האסונות.
בסך הכל אני שורדת, החיים חישלו אותי
לימדו אותי שיש מקום למלחמות.
העולם כמו הטבע, האנשים חיות טרף
ולמרות

קיוויתי להיות דמות ראשית בסרט הזה
להוות קצת יותר ממספר על דף מקושקש
ואני כנראה לא אדע למה הפכתי
ככה זה כשנלחמים בחיים,
לפעמים שוכחים קצת לחיות.
אני יודעת שלא רצית לעזוב,
בסך הכל פחדת להישאר.
זו מלחמה שקטה בתוך תוכי,
ואפילו אם לפעמים היא קצת צועקת
יצר הרע לא משאיר לי ברירה
מלבד לראות אותך מתרחקת.
בין טיפות הגשם של ינואר,
מחלחל לתוכי מטר של ספק
ספק

ניסיתי להרגיש את הכאב על בשרי
אז שלפתי מילים והכאבתי לעצמי.
שברים של אצבעות בין הציפורניים
ביקשתי לצרוח, לפקוח עיניים
אולי הכל יכול להיות אחרת?
פגשתי באיש שאיבד את הדרך,
בין אלפי מעגלים, לא רואים את הסוף
ולא נשאר לנו דבר לאהוב.
עוד קילו של מוסר הולך ומתעוות
ועכשיו אחד אחד, עוד רגש מתאבד.
גם לי לפעמים נגמרים הכוחות
להתמודד לפעמים עם מה שלא נראה לי,
עם