איך פתאום המילים שלנו
הפכו כל כך קרות
וכל מה שלילות אספנו
נערם לאלומות.
על שנים של גוף אחד
שבין לילה הפכו לחצי נשמה
ועל עמוד אש שכבה לי ברגע
כתבתי לך שיר, כדי שתדע.
כדי שתשאיר לי ולו מעט
זיכרונות שיחסמו את השמש.
ימים אפורים ששמנו בצד
אשמור לי עד כיבוי אורות,
עד אתרוקן מכמעט.
כוסות קפה בשאריות שפתיים
סדין בריח פרטי,
השארת כאן עם אבק בעיניים
כמו שהשארת אותי.
על שנים של שירי אהבה
שבין לילה הפכו למכתב פרידה
ועל אורות שכבו לי ברגע
כתבתי לך שיר, כדי שתדע.
כדי שתשאיר לי ולו מעט
זיכרונות שיחסמו את השמש.
ימים אפורים ששמנו בצד
אשמור לי עד כיבוי אורות...
עד שתשאיר לי ולו מעט
זיכרונות להשכיח ליל אמש
צלילים נוגים שנותרו פה לבד
אשמור לי עד תום לילות
עד אפול כאן לאט.
איך פתאום המילים שלנו
הפכו כל כך קרות?
ואיך אפשר את כל מה שעברנו
לחתום בכיבוי אורות?
תגובות
ואיך אפשר את כל מה שעברנו
לחתום בכיבוי אורות?
מדהים.
ואיך אפשר את כל מה שעברנו
לחתום בכיבוי אורות?
כיף לחזור לשגרה, כואב לחזור לשגרה.
המשלוחי מנות פה יצרו לי אשליה שפורים, והעולם שמח
וקצת נגמרו הצרות.אבל הם לא.
הקטע הזה עוצמתי ברמות שקשה לי לתאר.
תוך כדי קריאה, כשהבנתי לאיזה פסגות הגעת כאן,
התחלתי קוראת בקול, זה מגביר את הרגש וההבנה.
מדהימה,באצת שמדהימה. רק טוב.
תודה על התגובה.