העשן חונק את קצוות שפיותי
נכנסת לכאן כלל בלי הזמנה.
ובכל זאת, רק רציתי שתדע
בינתיים אפשר עוד לשרוד.
אתה שלא הרגת, חישלת אותי
גם אם זרקת טעויות בלי כוונה
אני נשמתי אותן עמוק אל נפשי האיתנה
עד שלא נותר מקום לאוויר נקי.
הצבתי חומות הגנה בחזית הצפונית
כדי שלא תוכל שוב לשוב למחשבות שלי
ברחובות פיזרתי מודעות, אני הולכת מכאן
ובינתיים, דרוש חמצן.
נשק קר ממשיך לירות ללא הרף
בתוך השקט החונק, קשה יותר לשרוד
ועכשיו כשדרכנו הפכו נפרדות
בכל צעד שעשיתי, נתגלו טעויות.
שמץ האוויר שנשאר מתאדה
פתאום נהייה קצת קשה להתגבר
במזוודה שלך שוכבת נשימתי האחרונה
העולם שהותרת אחריך לקה בחסר.
הצבתי חומות הגנה בחזית הצפונית
רק שלא תשוב למחשבות שלי
הגשם שטף את כל מה שאמרתי
רק הרחובות יהיו עדים לכל מה שעברתי.
והגעגוע שב וחונק מזמן לזמן
כך שבינתיים, דרוש חמצן.
תגובות
אני מרגישה כאן תהליך של התמודדות.
אהבתי את הדימויים הרגשיים-מציאותיים.
יישר כוח! עלי והצליחי!
תודה.