נסחף

החיים זה כמו ללכת בנהר.
ללכת נגד הזרם, ישר אחרי החורף. בהפשרה.
הבגדים נדבקים לך לעור, אבל אין מה לעשות, כי כבר נכנסת, נכון?
ואם תעצור, מי יערוב לכך שתוכל להמשיך.
אז ממשיכים. עוד צעד קדימה, ועוד אחד. ולא להרים את הרגל מעל המים, אף פעם, כי זה משפריץ. וחבל, חבל להרטיב עוד בגד. עוד חולצה שלא בטוח שאי- פעם תתייבש.
האבנים מלמטה מחליקות, נסחפות מתחתיך. קוראות לך להיסחף איתן, תראה כמה זה נעים. רק תישכב לשניה, תחוש את המים מחליקים על הבטן... על הצוואר... נו, תיכנס... קצת יותר עמוק... ואז ענף מצליף לך על הפנים, ענף רטוב ודק, ואתה מתעורר, וקולט שנסחפת אחורה. מה קורה לי? חייבים להתקדם. אסור להיסחף, כי אחרת זה לא נגמר.
אבל הראש כבר בפנים, רטוב.. וקר, כל כך קר... אבל זה נעים... והבגדים שנדבקים לעור... והעייפות...
אתה מנסה להמשיך, יודע שבסוף המסלול מחכה לך מגבת יבשה ואוכל, אבל אין מי שייתן לך יד ויעזור לך להמשיך, כי כבר נסחפת.
אז אתה נסחף, פשוט נסחף. והענפים מצליפים, והאבנים דוקרות.
שיצליפו. שידקרו.
אני נסחף.
וטוב לי.