כפרה

                            כפרה

 

הוא פסע בחושך. עיניו זולגות דמעות מרות. רותחות. העולם הזה רע. רע לו מידי. הוא חשב על אימו, בדיוק לפני שנה הם עוד היו ביחד, ישבו ודיברו. הוא סיפר לה את כל ה שהעיק עליו. לא הסתיר ממנה דבר, אבל באחד הימים, בשעה ששניהם הלכו יחדיו-היא צעקה לפתע, כאב לה הראש, היא איבדה את הכרתה. זמן לא רב לאחר מיכן-היא איבדה אף את חייה. מחלה לא מוכרת ולא ידועה זאת הייתה.

'דיי! למה?! אלוקים?! למה? למה דווקא אותה? למה דווקא אני סובל כל-כך מהעולם הזה? תן לי הסבר... למה?! אני לא עומד בזה יותר. אני רוצה למות! למות!'

הוא היה על חוף הים, בוהה בגלים שגבהו בחשיכה, והרגיש שהוא חייב למצוא לעצמו מנוחה, אף על פי שלא היה בטוח שיוכל להגיע אליה, אל המנוחה,

'אולי... אולי בגללי אמא מתה? אולי אם הייתי מקשיב לה יותר... שם לב למה שקורה איתה יותר... היא הייתה איתי! היא לא חטפה את המחלה הארורה הזו כשהיא הייתה לבד! אני הייתי איתה! אני הייתי חייב להשגיח עליה! אלוקים!!' הוא ייבב 'למה?! למה!?'

 

*   *   *

 

"שלום!" הוא שמע קול צעיר. עליז.

הוא התעלם מהקול. לא היה במצב רוח לשוחח עם אנשים.

"בא לך לענות לי?"

הוא הרים את ראשו, מולו עמדה בחורונת צעירה, כבת גילו,

"היי! הרמת את הראש! התקדמות"
חייך חיוך עצוב,

"מה קורה לך? אני מכירה אותך! רק לא זוכרת מהיכן..."
הוא חייך. בעצב.

"למה אתה לא עונה לי?"
"מה כבר יש לי להגיד לך?" הוא השיב,

"הידד! ענית לי!"
"עניתי לך. כן."

*   *   *

"אז מה קורה?""
"כמו שאת רואה... מצבי לא יותר מידי בשמיים."
"למה? מה קורה איתך?"
"אני לא יודע להסביר. אבל אני חושב שזה קשור לאמא שלי."
"מה זאת אומרת?"
"אמא שלי נפטרה."
"אהה!" היא עמדה שם. מוכה בהלם קליל לרגעים מספר, ואחר התאוששה: "נו, אבל למה רק אתה מרגיש ככה?"
"אני הייתי איתה כשהיה לה את ההתקף הראשון של המחלה. ואולי לא מנעתי את זה? ואולי... אולי לא עשיתי מספיק?"
"שטויות!" היא פטרה אותו,

"זה בכלל לא שטויות." השיב לה, לוחש, כשעיניו נעוצות בקרקע.

"סמוך עלי שכן."
"אני יודע שלא.""
"דיי!"
"מה?!"
"לא משנה. עזוב אותך."

 

*   *   *

'אין לי כוח לזה יותר. הלוואי שאני אטבע בים!' חלף לו הרהור במוחו, 'אין לי כוח. ייסורי המצפון הללו הורגים אותי!'

הוא בהה בים. שוב. תמיד אהב להגיע לשם, ולבהות בגלים. רצה להתנפץ כמותם-ולהעלם. החיים הכבידו עליו. היו כבדים לו מידי,

'הוי! אמא! מה קורה איתך שם למעלה? למה...!? למה...?!'

הוא חלץ את סנדליו, והלך יחף. המגע של רגליו בחול הרטוב הרגיע אותו מעט, משום מה, הוא פסע יחף. מידי פעם היה מגיע גל ששטף אץ קצות אצבעותיו,

'אני רוצה למות! למות!'

המשיך בשיטוטיו על החול הרך. הצהוב. העיף מבט בשעונו, שתיים עשרה וחצי בלילה. מאוחר. אין לו לא חשק ולא כוח לחזור לביתו, ומה יקרה אם ישאר כאן עוד מעט? ממילא אבא שלו עסוק עם שלושת אחיו הקטנים יותר, ולמי בדיוק יהיה אכפת אם הוא לא יהיה בבית? לאף אחד!
'אני נשאר כאן. כאן!'

 

*   *   *

"מה קורה איתך?"
"מה את רוצה ממני?" הוא היה קצר רוח. מאז אותו מקרה - הוא היה נכנס למצבי רוח רעים לעיתים קרובות יותר, בוכה הרבה יותר, ומתבודד הרבה הרבה הרבה יותר.

"מה קורה לך?"
"לא קורה לי כלום. את לא רואה את זה בעצמך?"
"לא. אני לא. איך בדיוק אתה רוצה שאני אראה את זה בעצמי?"
"לא יודע."
"אז... לא משנה. רוצה לבוא איתי לטייל?""
"ל... אם בא לך."
"אז יאללה! בוא!"

יצאו שניהם, היא עליזה, והוא - אדיש אל האהבה שלה אליו - כתמיד, ואולי אף יותר מתמיד. הם יצאו לטייל על שפת הים. מקום המפלט שלו, הרי הוא תמיד ברח לשם מכל הצרות שלו. כשלא היה לו כיצד להתמודד איתן, היה מוצא לו מפלט על החוף, עם הגלים, כשהוא מקווה להיות כמותם. לזרום. להתנפץ. להעלם מן העולם.

 

"אז מה קורה?" חזרה שוב על שאלה, שנבלעה קלות ברוח,

"מה כבר אמור לקרות?" השיב לה,

"לא יודעת. ולכן אני שואלת אותך."
"אני... אני מרגיש רע. רוצה למות. למות."
"אתה מודע לעובדה שאתה מדבר שטויות?!"
"לא. כי אני לא מדבר שטויות."
"דיי! מה קורה לך?!"
"כלום. וכי למה ומדוע זה את חושבת שקורה לי משהו?"
"אני רואה את זה. על הפנים שלך אפשר לראות שקורה לך משהו."
"דיי! תעזבי אותי כבר! לא קורה לי כלום!"
"תירגע."
"אני כבר רגוע!" התריס בפניה. והם הוסיפו להלך להם בדממה.

 

*   *    *

 

"שוב את כאן?""
"כן. אני רוצה שתבוא איתי לחברון!"
"אז אני אבוא איתך לחברון. אפילו שאין לי שמץ מה יש לי לחפש שמה!!"
"יופי!" היא חייכה, "העיקר שתבוא!"

 

נסעו שניהם. הגיעו למקום. הייתה השתוללות של ערבים. סכינים. אקדחים. ומה לא. נזרק עליהם רימון. הוא היה רחוק. יחסית.

"את בסדר?"
"כן."
 בווווווום!! עוד רימון.

הוא קפץ עליה. רק שהיא לא תפצע. שלא יקרה לה כלום. רסיס נתקע בו. עמוק עמוק במקום של הלב. הוא עוד הספיק לחשוב:

'אז עכשיו אני מכפר על זה...' וכל העולם חשך לו.

 

תצחקו עלי.. אבל קראתי את הספר על :"לאסי חוזרת הביתה" וגם את :"מלך האריות".. וניראה לי שהייתי מושפעת משניהם.