תשמור על העולם גבר

אח יקר, חייל חזית שלי.

לעולם לא חשבתי שאשב ואכתוב לך מכתב זה. מלא געגועים ודאגה.

אבל עכשיו, לא יכולתי לחכות.

אצלנו הכל שקט, לפחות בנתיים. קיוויתי שגם אצלך, בבסיס, אך במוצאי שבת הבנתי שזה לא כך, למרות הבטחותיך, ולמרות שלא יצאת לחתונה בשבוע שעבר המצב החמיר.

נכנסתם למבצע צבאי בעזה, "עופרת יצוקה", ממש כמו הסביבונים המסורתיים של סבתא, שעוד הספקנו לסובבם ב48 שעות שקיבלת שחרור, אחרי עשרים וחמישה ימים בגזרה.

זוכר איך ביציאה האחרונה שלך מהבית, חפוזה, מיד אחרי הדלקת נרות החנוכה, הנחת את התיק על הרצפה ליד דלת הכניסה ועלית למעלה, לומר משהו אחרון לאמא? פתחתי את התיק שלך, והטמנתי לך פחית קולה, מזכרת משבת האחרונה- "שבת שבע ברכות" שלא השתחררת על אף כמיהתך. על הפחית כתבתי 'תשמור על העולם גבר, ובדרך גם על עצמך', ולא ידעתי כמה המשפט הזה ילווה אותך, וגם אותי בימים הבאים.

כיבו לכם את החשמל. כך שגם את ההודעות ה"בלי לחץ" שלי אתה לא מקבל מחוסר בטרייה בפלאפון. כל- כך רציתי לדבר איתך. אבל כשלקחת פלאפון מחבר בשביל לדבר עם ההורים, לא רצית להדאיג יותר מידי, ולי, לי לא היה נעים לגזול את זמנכם באמצע עבודת הקודש, איי- שם, בדרום.

איני יודעת מאיפה להתחיל. מסע הכומתה? הישיבה? חזרותיך הביתה? או סתם המסעדה ההיא שיצאנו שנינו, לבד?

המחשבות רצות כבר הלאה. ואני? אני עוד תקועה בטקס סיום טירונות, כשבאמת נכנסת לצבא האמיתי, אז בכותל, זרחתי ואתה זרחת איתי. כל כך התרגשתי לראות אותך אחרי כל הסיפורים שאיתם חזרה הביתה, סיפורים של לוחם חדש, "ולא סתם, אלא 890" כך אמרת בחיוך.

נכנסתי לחדר שלך, על הכיסא הירוק מונחים עוד מכנסי השבת שלך...

זוכר איך בטקס לקחתי כיסא כדי שאוכל לצלם אותך, החייל הגבוה עם הנעליים האדומות? החלקתי קדימה על אחד המפקדים שלך, זוכר? ואיך נקרעת מצחוק בפנים שלו... אני עדיין לא מבינה איך הוא לא 'נתן' לך שבת...

שבתות... מתי בפעם האחרונה היית שבת בבית? רוב השבתות שקיבלת שחרור מהצבא העדפת לטעום עוד קצת מטעמה המתוק של הישיבה, לנסוע קצת לחברים שלך מהתיכון, שאיתם לא התראת כבר שנים...

זוכר את מוצאי שבת ההוא, שחזרת, אז באמצע אב, כולך נרגש מכך שכל החברה', ולא משנה מה הם, שמאלנים או ימניים, חילונים או דתיים, פשוט כולם שותפים בתפילות, בסעודות [איך לא?!]  ובשירה? סיפרת ששרתם שירי שבת לצד שירים עבריים, אהוד מנור לצד אייל גולן, היית בהתרוממות רוח כזו...

על המדף שלך מונח הD.V.D הנייד שלך, כשהיית בבסיס קבוע לקחת אותו, ישבת ראית עם החברה סרטים, רציתם לחזור קצת לימים בהם לא הייתם מחויבים לאף אחד, איך צחקתי עליך כשסיפרת שראיתם 'מלך האריות'... זה לא היה בכוונה, כי הרי זה היה דיי מפתיע לשמוע על חיילים שמתחת לשמיכה בוכים על סימבה שנותר בלי אבא...

זוכר איך, דקות ספורות אחרי שנחתת בבית, אחרי שזרקת את התיק שלך בחדר על הרצפה, התיישבת מול מסך המחשב כדי לראות נמלטים, כאילו אין לך אחות. איך התעצבנתי עליך,  אמרתי לך שהתמכרת.. ואתה השבת לי ואמרת שזו לא התמכרות... היום אני כבר מבינה. צריך את ההתנתקות הזו כדי לחזור לשגרה מפוקס.

אז נכון שלא הגבת להודעות שלי [וגם את זה, אני מודה, לקח לי זמן לקבל] ונכון שלא ראיתי אותך הרבה, אבל תמיד היית פה- בחדר עם מליון הארגזים מלאי תחמושת משומשת לצד ספרים של קודש שהחזרת מהישיבה...

ואני יושבת בחדר, כמו אמא דאגנית, ובוהה בערמות הדיסקים שלך, שכבר התמלאו באבק מאז ביקורך האחרון, ומולי על הקיר תלוי דף. התקרבתי, הדף היה נראה מוכר...

כשבאתי אליך, למחשב, לראות את הסרט של המסע כומתה היה לידך איזה דף, זוכר? שאלתי אותך מהו ואז ראיתי שזה מכתב. מכתב מילדה בכיתה ד', מסוג המכתבים שאני הייתי שולחת לחיילים האמיצים שלנו. אולי בהתחלה חשבתי שזה מגניב לשלוח כאלו מכתבים, אח"כ התהפכה מחשבתי ואמרתי 'זה סתם לא אמיתי, כאילו שבית הספר בכלל שולח את המכתבים האלו...' היום אני חייבת להודות שהתבדתי. ראיתי את אותו המכתב, מושקע, מלב תמים של ילדה בת 10 והתרגשתי. ואתה, כשראית אותי קראת את המכתב הזה אמרת עם עיניים נוצצות "כן, גם אני... אני חייב לכתוב לה תשובה בחזרה", כאילו קראת מחשבותיי.

אתה יודע, מכל השירות הצבאי שלך עד כה, אני הכי זוכרת את טקס סיום מסע כומתה. זה סימל בשבילי מה חייל מוכן לעשות למען הצבא. היית פצוע עוד לפני תחילת המסע. ידעת שבשבילך היציאה עומדת בסכנה. החלטת לא לוותר על אף אזהרות הרופא הצבאי, הפציעה ברגל לא הרתיעה אותך, אבל הלכת, כמעט הכל. ברגל...

זוכר את הטיול ההוא, כשיצאנו שנינו ל'עין לבן'? היו שם איזה חבורת ערבים, אני פחדתי, ואתה אמרת לי שאני לא אדאג. וסמכתי עליך. עד עכשיו אני לא מבינה איך שני חברה' יהודים, גרמו לעזיבתם של חבורת ערבים מכובדת ממעיין כזה קטן...

כשהגעת כולך תשוש לגבעת התחמושת, אחרי המסע, מלא באבק עם התיק העצום שלך, שהיה יותר גבוה ממני. התנדבתי [עד היום אני לא מבינה למה] לסחוב אותו לרכב של אבא, זה עם המספר האדום, ממש כמו הכומתה החדשה שלך...

זוכר איך התיישבת לי על המיטה בחדר עם מצית וסכין ביד אחת והכומתה ביד השניה? אני תהיתי בקול מה לכל הרוחות אתה עושה ואתה אמרת כבדרך אגב שחייל שמכבד את עצמו 'משפץ' את הכומתה שלו...ואני גלגלתי עיניים והלכתי ללמוד למבחן בתנ"ך, ולשם שינוי אתה צחקת עלי [או שמא איתי] שאתה כבר סיימת עם הבגרויות... אתה בחופש. ואני רק הוספתי 'כביכול' קטן שבקושי נשמע מבעד לשיריו של יונתן רזאל...

וזהו, מאז בקושי שומעים ממך, גיחה פה, שבת שם, אבל בקושי נפגשים... לפעמים אבא זורק איזה משפט עליך, שדיברת איתו היום ואני רק תוהה לעצמי למה אני לא זוכה לקבל שיחות ידידותיות שכאלו...

על המקרר במטבח יש תמונה של כולנו יחד, באיזה טיול משפחתי, בין האחרונים שעשינו איתך...

זוכר איך עמדת לידי וחייכת חיוך זדוני שרק היה יכול לסמל את מה שיקרה דקות ספורות אחר- כך, שתדחוף אותי לתוך הבריכה בבניאס...

והתמונה שתלויה לידה על המקרר, שלך עם שירה ואור, האחייניות שלנו... בפעם האחרונה שהגעת הביתה הספקת כל- כך הרבה דברים...

זוכר שנכנסת הביתה ובידך כומתה נוספת. "מצאתי" ענית לשאלתי ואני כמובן הנהנתי בראשי ושוב, גלגלתי עיניים, כאילו לאיזו תשובה חיכיתי לקבל מאחד שכמוך...

ואז הצטלמנו. שנינו. לבד. כל אחד בעולמו שלו עם הכומתה שלו, שלא תוכל לחבר ביניהם...

הערב, כשאמא התקשרה אליך, נצמדתי אל הטלפון שבחדר הסמוך, לקלוט כל בדל ידיעה ממך.

איפה אתה. האם כבר נכנסתם לאש? מה קורה בהמשך? איך אתם מסתדרים שם, בלי חשמל?

אבל אתה רק התקשרת כדי להרגיע את אמא, לא באמת יכולת לגלות לה הכל ומחשבותיי כבר רצות...

והיום, לאור חנוכייה מלאה באור שמונת ימים של ניסים ואף מעבר לזה, חשבתי עליך, שתחזור הביתה בשלום, ואיתך, כל המשרתים בצבא שמגן עלינו פה, ב"שטחים".

וההדלקה, שאבא כיוון גם עליך, כי ביקשת שידליק כיוון שלא ידעת אם תוכל להדליק שם בשטח ולקיים את המצווה.

ואני, אוכל לסיים רק בברכת הצלחה. לך, לחבריך ולתושבים, אחינו בדרום.

הלוואי והדלקה זו תדליק את האור הטמון בכל יהודי, בכל נשמה אמיתית המצפה לישועת ה', ולוואי ואור זה יזמין לנו את נס החנוכה שלנו, ניצחון היהודים על הערבים, המעטים על הרבים ואז באמת נתכוון לכל מילה שיוצאת מפינו בתפילה- "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

מתגעגעת לראות את אור עינייך פה, בבית.

אחותך התומכת מהעורף.