יצירות של מיטל!

ביום שהפכתי גדולה, השתנה מעמדי לאשת עולם.
לפתע
הכנרת נראתה כשלולית
ומורדות החרמון לתל מידרדר.
תל אביב הפכה לעיר רפאים
כאשר ניו יורק ניצבת מולה,
שולחת לפידה אל על.

ביום שהפכתי לאשת עולם, הונח מסך מול עיני
הארז הארצי שהיה בעיני מהות כל,
הושלך למרגלות יערות גשם עתיקים

וביום חזרתי כמו עשן התפוגג,
מתיר להתאהב שוב,
להבין את השגרה ואת החוסר
את

--נמחק--

פעם, עוד לפני שהייתה אינתיפאדה,
למדתי חלילית, ופתאום התחיל להיות פה 'מפחיד',
אז המורה נטשה.
ונשארתי רק עם התקווה.

[אומנות הכתיבה הקצרה]

לכל איש יש לב
ועיניים
וגוף
ובית
ועת
ואלוהה

אך
לו אין אם
לה אין אב
לאביו אין אח
לאמו אין אחות
ולי אין סבתא
ולעמי,

עוד
רגע
קט
אין שם.

-יום השואה תשע"ב-

יש שם שבר.
את לא רואה אותו. או לא רוצה לראות.

בהתחלה הוא היה קטן, אי אפשר היה להבחין בו. הוא נח שם, בנקודה נידחת בקצה הלב, מתחת לכל הכדורים, החמצן והרגשות.
אבל עם הזמן הוא התעצם. הזמן עושה את שלו, כרגיל.
אחר כך, נהיה לו קצת בודד, אז הוא לקח צעד אחד קדימה ועבר לשכון בחדר השמאלי, אבל גם שם לא היה מספיק אור. הוא ניסה לפרוץ דרך בטוחה החוצה. לחופש.
והוא עשה את זה נהדר.
דרך

כמו לקחת שורת פתיחה משיר ישן
ולהופכה למהות שירך.

כמו לעמוד בשדרת ורדים
ולהתאמץ להתהלך על החוחים.

כמו לטפס במעלה עקרבים
ולרדת למטה בקפיצה.

כמעט כמו להאשים את הדמעות
שמסתירות את הנתיב הימני.

בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים-
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר-
להמשיך הלאה בדרכי
שלי, לדעת להתגבר
ולהתבגר.
והעצות לשביל החדש- רק מלמעלה.
מדוע?
הלא גיליתי כבר
שמחשבתי נושאת אל ארמוניה,
את אותן הדרכים שסלולות
בחציין
מביאות אבני אספלט
שחורות לעצור את רצונותי.
מדוע לא קיימתי את שבועתי
לי?
הן האמנתי

צונח אל מסך ערפל
צעד שגוי בשרשרת טעויות מהן רציתי
להתחמק.
---

שפתיים לוחשות את שהשכל ממאן לקבל,
עזיבה צפויה - - מפתיעה.

ולו ידעתי שגם אחרי שתעזוב תישאר כאן ברוחך
בקירות האלה.
ספוגים בדמך.
נשמתך.
לו ידעתי שאחרי שתמשיך הלאה, בדרכך שלא אתה קבעת, תמשיך להובילני
להנוחתני בין גבעות המישור. בין סלעי החיים.

הרי אתה ידעת.
לכן הלכת

---

...]
צולם בפלמחים [קורס צניחה של אח שלי] ובגלל שזה כ"כ מרשים- העלתי...

"חמול על מעשיך ותשמח במעשיך...

והייתם שם, בחולצות לבנות.
במה. תאורה. מסכים ואתם כמרחפים, לא קשורים למקום שעליו אתם עומדים. נעלים וטהורים. רחוקים מכולם, ממני.

ויאמרו לך חוסיך בצדקתך עמוסיך...

עוצמת עיניי. מנסה לחוש, להרגיש, לטעום עוד מן הקדושה האופפת אתכם.
והכינור בוכה, זועק- ואני איתו. עיניי אדומות, מתעקשות להמשיך ולהביט בכם. אני מסתנוורת. [איננו באותה המדרגה].

מה קורה כשמצנח נקרע לו
משאירך תלוי בין מים בין שמיים?
מה קורה כשכדור מפלח מחשבות
משכיח חלומות
מעביר דמיונות?
וכאשר אתה נופל,
מתחכך באוויר המלא מפיח הנשק
צונח, ותמיכה אינה משגת,
ידי אינה מגעת
כשבלב מתרוצצות עדיין נורות קטנות
של אושר וחום,
מנסות לעקור מלבך את הגרוע מכל,
נתון אתה לחסדיהם של אחרים-
יושבי מרומים.
מה קורה כשמצנח נקרע לו?
ספר לי

נמצאת בין עליה לירידה,
רגע מחליקה רגל
ורגע שנייה תופסת,
מטפסת.

איני יודעת אם בכוחי להרימן,
לגרור את כובד ליבי מעלה
לאהבת האלוקה בלבד.

ואותו נס, מדגדג בכוחו את נימי נפשי
המשוועים לישועה.
מילה שנכתבת, בדמע ויזע
בדם ואש קודש
נעלמה. -
נס מחוּדש.
--
חוסר וודאות. אי ידיעה כובלת
כובשת
מזמן
לזמן

מצפה לישועה

ושוב, כמבקשת לפקוח עיני ולגלות מציאות אחרת, הבטתי מבעד לחלון האוטובוס. הוא היה מלוכלך באבק. מלוכלך רק מעצם התפקיד אותו הוא מבצע.
מבחוץ נראו אורות רבים, והמוני אנשים עם חולצות כתומות קרועות, שובלי דמעות על לחייהם ותפילה בפיהם, נישאים לעבר החניה.
ככה סיימתי את חיי הראשונים. חיים מאושרים שהתקיימו במשפחה אוהבת ותומכת שש- עשרה שנה, בגוש קטיף.

התנתקתי מהחלון, לא יכולתי להביט

שיר אהבה לא
גמור,
הם חיינו.
עבר. הווה. עתיד
פְנִים מתגמד לאיתו
נחשף אל מול
מילים ומנגינה.
תווים
סולמות
ומפתח פותח לבבות-
שושנים צחורות.
שיר לא גמור
הם
חיינו
לא ייחתם לעולם

צורה לא מוגדרת
לחברוּת ישנה.
בשכונה
עתיקה
כבר מיותרת--
בגלגול כדורים
וחריקת נדנדות.
בשריקת אלונים
בירידת הדורות.
ובמצמוץ עובר ושב זיכרון
ליל קיץ.
את ואני---
אני.

שורות נרגשות
בצעד עייף,
מלאות כאב המהול באור.

ברכיים כושלות,
פנים מפויחות

עת זרי פרחים,
אדומים, לבנים
ושחורים.
וכל אהובה מגישה פרח בודד,
ומבט שאומר הכל
ביד רועדת מקבל, הוא-
יכול

ואני.
לא פרח בודד. אלא זר.
זר יגון וחושך מהול
בשכול.
נועצת מבט,
נושמת דמעות.
ביד רועדת מניחה-
על קברך.


[לך, שכולך

אח יקר, חייל חזית שלי.

לעולם לא חשבתי שאשב ואכתוב לך מכתב זה. מלא געגועים ודאגה.
אבל עכשיו, לא יכולתי לחכות.
אצלנו הכל שקט, לפחות בנתיים. קיוויתי שגם אצלך, בבסיס, אך במוצאי שבת הבנתי שזה לא כך, למרות הבטחותיך, ולמרות שלא יצאת לחתונה בשבוע שעבר המצב החמיר.
נכנסתם למבצע צבאי בעזה, "עופרת יצוקה", ממש כמו הסביבונים המסורתיים של סבתא, שעוד הספקנו לסובבם ב48 שעות שקיבלת שחרור, אחרי

הכריעתני אותה עייפות
סוררת
כמו ליל שני בשבת.
עיני נעצמו מאליהן
בכדי שלא אוכל לראות
מעלליך [או אולי מעללי]
הכוזבים בי ימים כשנים.
ידי ורגלי גם הם
התעייפו מלהרים את
משא חיי.
איני צריכה שמש
וגם לא אויר לנשימה.
אם יינתן לי מעט
מן האור השבוי
בתפילה שלא נאמרה,
הנתון בתוך תיבה,
אזי אמיר אנחתי
לברכה הנישאת מאליה
לחלל חדרי הלב.

לבכות מחורבן הבית.
לבכות מחורבן משפחה.
לבכות מן המעבר העדין, החד –

מזקוף לשפוף,
מאב מסור להורה שבור.
לבכות בתפילה.
להתפלל מבכי.

להרכין ראש מול אותם שחורים.
להיות חלק מקהל דומעים.
לדעת שהשאלה לא תקבל מענה –
שבנתינה ולקיחה רב הדומה על השונה.

לנסות לראות שוב נוי

הלוא פעם הנביא אמר
שחורבן הבית הוא אישי.

תשעה ימים של שאלות.

עצבות של רגע
מתכנסת לעצבות של שנים.
מתגנבת ללב ונשארת
מן כמיהה, ציפייה והכלה

יום של עצב
יום של הזדהות
יום של תקווה

ובפריצה של רגע אחד, בניצוץ של התחברות
לעם אחד
לעבר אחד
ולעתיד מזהיר.

תשעה ימים של תשובות
יום של זיכרון
יום העצמאות.

יום בא
יום הולך
הזמן חולף לאיתו.

איני יכול לישון.
איני יכול לפחוד.

שבועות עוברים
חודשים
עונות מתחלפות

ועדיין לא פסעת במפתן דלתי
בערפל
אני סופר
את כל אותם הימים השקטים.
לו רק יכולתי לשמוע שירתך

לפעמים
בשעת לילה מאוחרת
אני חולם שאת כאן איתי
אבל אין כאן דבר,
ואני צונח לאיטי.

שנה באה
שנה חולפת
הזמן

שופר עולה, בוקע שמיים
רסיסי כוכבים
רסיסי אנשים
בטליתות
תכלת עטופים

גשם באייר-
דמעות האלוקים.

בראותי את עלי השלכת, לא בעונתם.
בראותי את ביצת המים, באלם והעלם.
בראותי את מאורות הלילה, מהבהבים ונודמים.
בראותי את השמיים, כהים ועמוקים.

הרגשתי.
הן אז הרגשתי את ליבך מוטל לפני.
במבט חודר. בנשימה רכה.
אך היה זה רק ליבך

ועכשיו גם הוא איננו.

בחדר נעורי
בובות מיותמות.
מדפים מלאי אבק
תורשת השנים.
בין ערביים מביא עמו צללים על קירות, ציורים ישנים
צורות משתנות

בחדר נעורי
האורות דולקים.
המיטות נושקות.
ענף משתרג בחרכי התריס,
מצמיח אשכול אדמדם

בחדר נעורי
צבעים בורקים,
רכבות שורקות
ואנשים קטנים עולים
ויורדים

ובכיבוי האורות
לאחר שהושב למקומו כל פריט
ואדם,
וחושך

נתק ארוך מן העבר.
שרשרת קרועה בחציה בהווה
שקשר דם בודד עוד מחזקה --
-- אובדן רגשות רדומים, ישנים,
אשר תפורים בתוך אלבומיו הישנים של אלוקים
מצליחים להעיר את מצְפּוּני.
באלבומי שלי- עדיין כתוב רק ההווה.
חיה את העתיד, בתקווה לגילוי, לנבואה
אך זו לא באה בעבר, ומה הוא הסיכוי שתבוא בעתיד שלי?
ואז חולמת. תוהה. נשברת. נכלמת.
מבינה את צעדי העבר
ושוב חולמת. מתאהבת.

שוב,
יושבת בשתי המדרגות ההן,
הפעם-
לומדת את ספרות הלב.
בשינוי- מנסה לקרוא את ליבי שלי
ולא את ליבך
לפחות הפעם.
מעבירה נפשי באותם הצעדים
והפעם- בלעדיך.
גשר של מיתרים נפרש בתוכי
ובידי הבחירה איזה מיתר
לקרוע ואיזה
להשאיר
אך איני רוצה לנתק את המיתר שנשאר,
שהתחכך בסלעי הרגשות,
נשען על חוט רקמה בודד,
רקמה שעדיין מחברת ביני ובינך.
[בסוף-

ילד רץ את פסיעות חייו
ברציף אספלט לבן.
עולה על רכבת עם משאו:
זוית חיוך, לב דואב.

שמיים שחורים,
שחורות ריאותיו.
כוכבים נדלקים
להאיר את עיניו
בתוכו.

הצצה תוך פנימית מבשרת
שעוד קיים ניצוץ של שינוי
רציף מתקרב, הרכבת עוצרת,
אך הילד-
ממשיך לשבת.

השיר הזה אינו כשאר שירי.
השיר הזה ניצב
על ערש דוואי.
השיר הזה ידע פצעים ונחמות,
השיר הזה --
על כאב ומלחמות.

השיר הזה
מנגן בתוכו תו נוגה,
השיר הזה-
זיכרון שמתנגן

השיר הזה פורט על מיתרי אהבתי
לדבר שאיננו עוד
וגם לא יהיה
השיר הזה מעמידני
בנשימה עצורה.
קטועה.
סדוקה.

השיר הזה
אינו כשאר שירי
- - -

סמטאות אושר צרוף
בכסף,
מלוטש בזהב.
טפטוף זוהר ההשתקפות של ליבך
בטל של שחרית --
בקצה מצוק התקווה
מדרדרת ברגלך אבנים, סלעים
של יאוש וקושי
שומעת את ניתוץ הכאב.
פורשת ידייך, עוצמת עינייך,
נוגעת, לא נוגעת
ביופיה של זריחתך
יודעת, מודעת
ויריעות של חיות ואור
נפרשות תחת רגלייך.
ויריעות של טוהר ותקווה
נפרשות תחת שמייך.
רק במזל

"עצבות- נועלת שערי שמיים. תפילה- פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות"
חולף העט על פני דף לבן
אינו משאיר סימן.
מנסה לכתוב
את חלוף הזמן
להותיר שביל,
יומן.

במאורעות הימים
במרוצת הקץ
נעטפת אין ספור יריעות
של אושר
ואותן איני מצליחה לייצב
בכלונסאות, אנדרטאות--
נכסיי, זכרונותיי

ואולי כי גיל וטוב
חותם דלתות עיניי,
ומנגד
עצבות

יבשו דמעותי
ואיתן גם המילים
שבכל עת פרצו להן דרך
מליבי אל קלף העיוורון.
אוטם
קסת הדיו
משאיר ריקנות, כאב חד, צורב. פועם.
נופלת על ברכיי,
רועדת,
נשברת.
כל מגילותי עליך נשרפות למגע ידי
הופכות לאפר
ואני איתן-
נעלמת.
ושוב דמעותי הן אלו
המרימות גופה
משלוותה.

כמו עשן
תלוי, זוהר
מתמוסס

שמש, כדור שעובר
בוער במרכז [שמיים]
ליבי,
משאיר שביל מנצנץ,
קרני אור.

וכל כולי עוד נתונה
בידך, מסתובבת על ציר
דמיונות וחלומות
[שעוד עת וזמן להם].
ומחשבותיי- לרוח המה
מתפזרות לאלפי קרניים
לשביל נוצץ,
בדרכי אליך.

מוקדש לכל מי שנפגעה מממסד השירות הלאומי
חוט שנפרם, נערם
על מצע של תקנים ונקודות
על המפה.
מנסה לסרוג מחדש דרך,
לקבוע נתיב מואר.
בובה על חוטים
וכל חוט נשזר בתשובה
שלילית
או בהמתנה
לנצח.
- - -
-
ומשען יסוד ייתגלה,
כשאהיה במקום
הנכסף- -
בית.
[ומה כבר רציתי? לתת, לתרום ולקבל...]

והכל הודות לאלעד

פרפור הצפייה
מרגיש את שאהבה נפשי.
בקודש נוגע
מרעיד וטומן כוחות מחודשים
שאין איש [מלבדך]
יכול שאתם בעת זו
מחכה אני לדודי שישפוך טיפין
מאהבתו הנסוכה על מור ודבש
כמים שאין ביכולתם לעצור,
נוזלים מבין שפתותי המבקשות שירה,
המבקשות שובך.

צולם במוזיאון לוחמי הגטאות

מן מילה קטועה
ברצף של
הקלה.
חוט
מתנתק ומתחבר על מצע
מכתבים וגעגועים.
וצליל קולך-
שובר חומות
ימים כשנים.

גִזרה של אש ותהום,
תפירה של אור ותום.
עליה שבסופה זר
כלניות
כצבע נעליך, יציבוּת.
כצבע הכומתה---
שלהבות.

רק כשאוכל לראותך
לשמוע קולך.
אז יגמרו מעיין דמעותיי הנובע,
יידום קולו של הצובע
באדום נגבה

אבין.
אבקש שתנגב דמעותיי
בידך המפויחת
ותצבע לי פסים של שלום
מצבע פניך.
ותלחש בקולך את שספגו
עיניך, דומעות.

[למלכה שלי- תודה על עידוד תמידי]

שבוי בתוך תוכי.
מבוך סתום
בלי פתח מילוט
לנפש עייפה.
קשר דם הוא הכובל,
בלי יכולת להתיר.
אין מנוס מהסתבכות
גוף בגוף
סדק בשברי מלחמה
אשר נובטים מבין
עצמות שיבשו בחוסר
מעש.
מתערבב דמע
בקמצוץ של אכזבה
וכבר אין מנוס מלמחות
את אותם הימים
מעל גבי לוח חיים
[ומוות]
לאחות שברים בירוק
רענן וטהור,
להביא להבשלה של
פרי חדש.
לב

לפגוש אותם שוב
בעולם מקביל
קודמני ועתידני.

לפגוש אותם שוב
ילדים, נערי
שוחקים ועולזים
חולמים חלומות
ומספיקים להגשימם.

לפגוש אותם שוב
מפליגים בנהרות הדמיון
של ימים באים
-נעלמים-

לפגוש אותם שוב
בעולם מקביל
ללא נהימת גלגלים ושקשוק קרונות
בלי עשן בשמיים ועיניים באדמה.

לפגוש אותם שוב
בעיניים בורקות
לראותם מחייכים
מעלים

דרישה לטוהר הנפש
מן גדלות עליונה ונשגבת.
ביכורים של הבנה
או ניסיון
התמדה לדבר שהשינוי אינו ניכר בו
עכשיו
טוב הוא מושג יחסי
שלמות היא מושג אלוקי

ואני?
באה רק בבקשה
בדרישה

הצעות לשם יתקבלו בברכה.

בנקודת האל חזור
יש פנס
מפנה הוא אורו
לכל הנכנס.
חוץ ממך.

בתהיות שעוברות זמנים, מרחבים
ברקיעים נפרדים
הרגשה דחויה ומציאותית
מכובשת לכובלת.
התעייפתי מלשבור בכל חורף זמני את
שכבת הקרח שעטפה
את אישיותך.
ולמרות הקסם- נעלמו הגחליליות

איני יודעת להסביר
ובוודאי שאתה תוכל, הכל.

מילים אין ספור נשטפו במי הזוויתן
ועל ירושלים

שוב יש ריח של פרידה
ריח חזק מקודמיו.
אולי הידיעה שזה הסוף האמיתי והמוחלט
היא המדירה כל רגש אחר מקרבי.
אולי שנים של קשרים הנרקמים אט אט
בין גלגלי הכיסאות והמכשור
המעניק את יכולת החיים,
הם הגורמים לכל תחושותיי להתגמד לרגע
מלבד לגעגוע, לרגע אחרי החיבוק האחרון

שהרי
"כל ההתחלות קשות"
זוהי רק אקסיומה
המתבטלת בפני כל פרידה מדבר מוכר

צעדים

נפרץ מחסום האש
הופר חוזה דמים.
תוגה של לב בוער
הפכה לאד עולה,
מתמוסס

ואני שוב צועדת
במעלה שביל הזיכרון
משחזרת תנודות של פעם,
ציפייה למימוש חלום
מתפוגג

כמו ספינה שוקעת במצולות
עכורה מאצת המחשבות

נוסעת בעמקי הזמן
אך הפעם-
לעתיד

"מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ"


ושמעתי את קולך,
החזירני אחורה
ליום בו שמעתיו
לראשונה

לחוש שוב באויר את האור
שנגה בזוהר הערפילים
כשראיתיך לראשונה.

לפגוש שוב בידייך, חמות,
נרעדות ברוח שסתרה שיערך
כשראיתיך לראשונה.

לרעוד, שוב, בצבע עינייך
שפני היקום כולו השתקף בהם
כשראיתיך

ניסיתי לעלות מעלה,
לראות מבין הכוכבים את דמותך.
לקוות שאצליח להסביר,
להוציא.

שבעתי מכל דרך אחרת,
דרכי כאב ודאגה
עכשיו זו הדרך,
הזדמנותי אחרונה

להוציא מליבי את שהשתולל חודשים
סערות, סופות והרס [עצמי],
לקוות לחבל
לחיים חדשים.

ובהבנה מיוסרת, מאוחרת מידי
נפרדות דרכנו בשביל מתארך,
ודמעותיי, דמעותי[י]ך מרטיבות את ליבך-
שבות אל

ׂשִיחַ בַּטֶּבַע נִכְלָא, בִּצְבָעָיו.
נִשְׁבָּה בְגֹבְהוֹ בִּתְכֵלֶת שָמַיו.
הִשְׁבִּיחַ עַלְעָל וְרֵיחַ פְּרַחָיו-
שָׁבַנִי בֵּין כְּתַּלָיו.
עֲזֹר נָא לִי בְּצָרָתִי.

פֶּרַח נִקְלַע בְּצַמָּה מְעֻטֶּרֶת
לְכֶּתֶּר, לְבּוֹרֵא עוֹלָם מְשֹּׁרֶרֶת.
נִּתְּלֵית עָל אִילָן בּשָמָש סוֹרֶרֶת
בּתפִילָה תְּחִנָּה וְעָתֶרֶת.
שְׁעֵה נָא לְבַקָּשָׁתִי.

יֵעוּדִי

השיר נכתב לאולפיזמון תשס"ט ע"י חברתי ועל ידי.
הולחן ע"י כל בנות הכיתה והיה שיר הסיום בהכתרה.
את הביצוע המצורף מבצעות 13 בנות ביחד, לכל מי שלא שומע- שישים לב!
כְּמוֹ עַם, שֶקָם מִתּוֹךְ עָפָר
וּכְּבָלִים דִמְיוֹנִיִים שֶל עַבְדוּת
מְנַתֵּק.
נִלְחַם וְעוֹזֵב, קָם
וְנוֹפֶל
אַךְ תָמִיד עוֹד
מִתְפַּלֵּל.
וְלַמְרוֹת שׁיַבְשוּ עַצְמוֹתַיו,
הָרוּחַ נוֹפַחַת

שִׁקּוּף קַל שֶׁנַּעֲשָׂה-
אוֹנוֹמַטוֹפֶיאָה קְלִּילָה לְנֶּפֶשׁ
אֲשֶׁר מָצְאָה לָהּ קֶבֶר בְּעָבָר,
מֵחַפַה עַל שְׁתִיקוֹת
שֶׁנֶּחְתְּמוּ בְּשַׁעֲוָה,
עַל קָרְבָּנוֹת עוֹלָה.

---

תְּחוּשָׁה שֶׁל הַקַּלָּה
מֵעוֹרֶבֵת.
מן יְדִיעָה שֶׁצָּפָה עַל גַּבֶּי
הַדְּרוֹר,
מְבִיאָה מַזוֹר לָאַכְזָבָה
וּמְרַפֵּא לַכְּאֵב.

רֶגֶשׁ שֶׁנִּשָּׂא
[עַל

בכי,
שובל של דמעות.
רצף של שאלות. ללא תשובות.
יד אוחזת בחוזקה. מלטפת. תומכת.
צחוק.
מן מרקע מתחלף בצבעים
אין ספור
שנים
ובאמצעו, כמו מגנט
את.
כאילו בכך היה ניתן להחיותך
מחדש.
******* *******
על אם הדרך

עברה שנה. שנה באותו הרגע בו עמדנו, אלפי אנשים, בבית הקברות הצעיר.
וקברנו אותך.
אין מילים לתאר את ההרגשה המציפה, כובשת ברטט עדין את

אז לפני הסיפור, יש לי כמה הקדשות חשובות ביותר!
לאלעד- שעזר לי מתחילתו ועד סופו.
למלכה- שתמיד תומכת ומאירה בלי חשבון.
לסהר האיתן- שתמיד אופטימית וחיובית גם בשעות משבר שלי.
לבת מלך- שלמרות הכל- תמיד פה!
לאדרת- בעלת העין החדה.
ואחרונות חביבות- לטומי ולתהילה היקרות!


כל אותו היום הייתה צפונה בביתה. יודעת, שהשיחה מהשבוע שעבר לנצח תישאר חרותה על לוח ליבה.
עוד כשלמדה

מוות.
בתריסים מורמים
כשעליהם טיפות הגשם עוד מראות
סימן חיים.
בתוך גוף,
בריחת הנשמה.
מן קבר עצמי
של אישיות.
אפר,
עפר ספוג.
אפלה עוטפת
במסך של אי וודאות
גוף
נשמה.

מילה
בין לא לילה ללא יום.
עטופה ערפל סתום,
טחב.
נשמרה בארון השיחות האבודות
שאין בהן הופכין של דיבור נוסף,
נשמרה, אטומה לעד.
מילה
בין מכתב להודעה.
עטופה חותם שעווה
קפואה בשתיקתה הרועמת.
מנסה לפרוץ את מחסום הכאב, הבושה
והרגש.
- - -
טפיפות של געגוע,
טיפות של התרגשות,
טל של התחדשות
רטט [הלב]
- - -
צלצול