יצירות של מיטל!

תמהני אם זה לא אלא חלום.
דק, מתוק, מתמשך וטהור.
אם היקיצה אינה תכאב
בקומי למציאות ערפילית וקודרת
התלויה בכל מלבדי.
תמהני אם זה לא אלא הזיות.
מן קול עמוק ופנימי הקורא לדרור
[המחשבות והמעשים]
עמום ככל שיהיה כאשר השחר יאיר
ויגלה אמת רדומה על חבל התליה,
מחכה לגזר דין מוות על היקום
[בלעדיה].
תמהני אם כאשר בכוחי לדעת
את הניגוד בין חלום למציאות,
איני עושה דבר בכדי שאוכל
לצאת מן עולמות אלו
אשר גוף ונפש,
מחשבה ומעשה
ממאנים ללכת בְשביל האבנים המשקפות
את הוויתנו
ולשרוף את גזר דינה של האמת
באש קודש.
באמונה
שכאשר אבין זאת [ובבוא היום גם אתה]
יהיה החלום בן המוות
והאמת בת אלמוות.

שיש לבן,
כטוהר ליבך בחייך.
מכסים עפר, אבנים את גופך
אך נשמתך בשמי מרום.
שנה
מאז שהלכת
וכל אור שהופץ משלמותך הלך
איתך.
וישבת בשעותיך האחרונות,
וסביבך פמליה של מלאכים מבכים את גזר דינך,
נוגה של אלוקים זהרת.
ואת, רק מבעד ערפל שקוף - -
נגלת.
שנה.
וכל יום מתמעטים הזכרונות
הקולות והצלילים כבר כמעט ואינם.
ראי, הנה אני עומדת כאן.
חבויה בינות

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז יש לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.
אל תכחש בם פן יכחשו לך, דרוש אותם- וימצא לך מיד"
(אורות הקודש)
עלי יפתי,
הנשאי מעלי
בכוחך הנאדר,
טמיר.
עלי בכנפי רוחך
שדמיון עיניים בהם.
קומי
הנה האור שבך
מגרש העלטה שבי.
קחי נפלאותייך
הכתובות בין עלווה
של אש.
קומי-
והקימי אותי.

גלעד של זיכרון
מונח למרגלות
ליבי.
אבנים, סלעים
נעוצים בחוזקה בבד הסדין
הרך, הלבן.
אינם נותנים מנוח לנפשי
היגעה ממלחמת אחים.
גלעד של עורקים וּורידים
תלוי בחוזקה על
ליבי,
"נא השאירו דלת פתוחה"
מבקש הוא להימלט
מסבך קרניים של
אור חיוור, חודר,
מבעד למסך עשן
המסמא את עיניו
השקולות של
המוח.
אך אינם יודעים הם
שכאיש אחד עליהם

בדמו אהבת המולדת
בנפשו רק רוח ועם
בליבו לא חס על בוגדת
ביומו רק טובת כולם.

יבוא ראש, יביעו תקווה
אשרי עם שאלו מפקדיו.
ישימו עצמם למען כולם-
ראשונים בקרב להרים נשקם.

שאולים הם כוח,
טעונים הם גבורה,
רתומים בַכוח,
נחושים במשימה.

קידש לעצמו הארץ
בשבועת דמים
ועל אדמתה נורה
מאש מרצחים.

לעד תחיי מולדת
עקובה מדם
על

כאשר תפילה וסליחה
מופיעות בבמת יחיד,
אינן אלא ככלי שבור,
כציץ נובל,
כענן כלה.
אך כאשר יתבקש לו
לאדם לנפשו,
ויעמוד בכל ליבו
על רצונו
הבוער בגופו,
כגופו.
אזי תתברר במה זו
כבמת הרבים,
אשר עליה הנחמה
והתחינה
מועלות כקורבן
ציבור.

אזמינה לסעודתי אושפיזין עילאין
את חווה,
שנבראה לאדם עזר כנגדו.
ביקשה עשות המחווה
ועברה על דבר כבודו.
את שרה,
שבצחוקה הביאה המשכיות.
המעלימה כל מדון ושררה
ומשיבה קול נצחיות.
את רבקה,
שכל ראותה היא כמים.
כואבת איתנו כל בכי ונאקה
ומתפללת על גורלינו [ל]חיים.
את רחל,
המלאת כבוד וענווה.
בכיה לאלוקים מחלחל
גם לאחר שנרה כבה.
את לאה,
הבונה

ורד שנקטף טרם זמנו,
קמל.
עם לב אדום בוער
כשפתיה.
וכחול עיניה מספר את
סיפור חייה
מבעד למסך הזכוכית
הטבוע במזוודה.
ורד שנקטף באכזריות,
כאב.
עם לחיים כעלי כותרת
בשעת שקיעה.
רז.
סודה יישמר ויעלה לגנזי
מרומים
ומשמיים רק תוכל
להתוות לנו דרך
במשעוליו הסבוכים של
החיים.
רוז.
כשמה כן היא.
פרח.

ועיניך
מבעד למסך ניבטות אלי.
כואבת את כאבך.
מתאבלת את לכתך.
ופניך
כלהבה מתוך האפלה
מאירות את חלומי
לראותך.
וידיך
שתמיד אחזו בחוזקה
את הספר הנכסף
בכמיהה.
וגופך
הרכון
מעל מחברת מצהיבה
עד יומך האחרון.
ויומך
המלא עד אין סוף
בקדושה שבתרומה
לכלל
וחיוך אינו מרפה
מזוויות שפתיך
הממלמלות תחינה.
ושירך
הסוחף אחריו

הַיָם
הַזּוֹהֵר בְּלוֹבְנוֹ
כְּקֶצֶף הָנִשְׁטַף מְנִשְׁמָתֵנוּ,
הוּא שְהֶחְשִׁיךְ אֶת מָאוֹר לִיבֵּנוּ.
בּוֹהָק
הָטוּרְקִיז הַנּוֹגֵעַ בִּכְחוֹלוֹ
שֶׁל יוֹם הַנֶּעְלָם
בּמִצְמוּץ הָעַפְעַף.
מֶלַח
הָמֶצִיף רִגְשׁוֹתֵנוּ
אֶל מַעְלָה
מִּשֶׁנּוּכַל שֵׂאתָם.
וּבַמָקוֹם הַנָּמוּךְ בָּעוֹלָם,
בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם בָּהִיר.
בְּקֶצֶף הָרוֹחֵץ

כשנולדת, מילאת באור את הבית
הכל זרח מאושר, שמחה
פרחים לא הפסיקו לפרוח ולפתוח חריץ אל נשמתך.
וגם כאשר נתבשרנו פתאום
שהנך מעט שונה,
לא אבדה תקוותנו הנושנה
לבן שמקודש לעבודת ה' בכהונה.
עם תמיכה מסביב ועם הכוח
להאמין ולצמוח
מתוך הקשיים
ועדיין בתוך תהליך אחד
כמשפחה אחת
התגברנו על משוכות
גבוהות ממנו,
מהתקווה שהקרנת בבואך.
וכשנמשיך הלאה ונסתכל אחור
נבין

כשראיתי אותך לראשונה ריחפתי.
נגעתי לא נגעתי בקסם
מלא
באור,
צלילים.
בדיבור אחד גרמת
לאושר, תמידי
סוחף.
ובמחלתך נאבקת
עד כלות
אותה תמימות.
ואותו זיכרון ישן,
מימי הילדות הראשונים,
זיכרון של אז
אוהבים
לא יתמוגג לעולם
וכשיתפוגג יוסר הקסם
מעלינו ונחזור להיות
שקועים במלחמה
בבדידות
וגם כשידמה לי פתאום,
שהינך כבר לא איתי
אשיר

מבט אל הֹר ההר.
העליה למקום המסורת של קבר אהרון לוקחת כ-4 שעות בהליכה מאומצת, עליה במדרון תלול.
ירדן, הדרך לפטרה, הארץ המובטחת
חנוכה תשס"ח
ממשלת ירדן מוכנה פחות ופחות לתת לישראלים לעלות לקבר אהרון כי ישראלים חיללו את המקום. לכן אם באפשרותכם לסוע- נצלו את ההזדמנות!

בס"ד

כאן, בשדה הפתוח. שדה המלא שיבולים ירוקות.
כאן, בשדה הצופה למרחבי ארץ ישראל, מתחת שמיים נגועים בעננים.
כאן, איבדתי את אחי.
אז, במלחמה עקובה מדם, הרגשתי גאווה.
גאווה על כך שהנה, אחי הבכור, הגדול, שרק לפני שבעה חודשים חזר הביתה ומדי חאקי על גופו,
לוחם על ארצנו מתוקף תפקידו.
הרגשתי גאווה שהנה, הוא מייצג אותנו, בין אם את משפחתו הקטנה ובין אם את כל העם היהודי הנלחם

מזמור שיר לאלוקים,
עושה ימים ואגמים.
אקדמה פניו בשירה,
אנגן לכבודו בתודה.
יהלולך גויים וישבחו נחלתך,
אל שולט במלכויות.
יתברך שמך ויתעלה כבודך
כי לך כל משכיות --
אלוקי
למה עזבתני לבדי?
מכשולי אשר בדרכי,
מאטים את צעדי.
ואולי, נסתר אתה מפני
ומלווני בכל משעולי?
כפרפר לבן עף במעלה הנחל,
לשמור עלי ולכוון את אוזני,
לשמוע קול ציוץ הציפור

הפנים לבנות,
מת מבושה.
אכול מבפנים,
מלא דאגה.
דיו נעלם,
כבר אומר הכל.
דיו נעלם,
כבר מוחק הכל.
נותן לי לשכוח,
גורם לי לברוח,
דיו חיוור.
הזיכרון אוכל,
הזיכרון משתק.
כותב ביומן,
הגיע הזמן.
כמו סיד,
על הדף הלבן.
כמו סיד,
מוחק את כולם.
מביא לי ת'כוח,
גורם לי לברוח,
דיו חיוור.
אבל פתאום,
כשאני פה איתך.
מפנה לך

כשחשבתי הבוקר מחייה המתים חשבתי עליכם- גיבורי התהילה
כשהתפללתי הבוקר שמע קולינו התפללתי בשבילכם- שבויי העלומים
כשמלמלתי הבוקר המחזיר נשמות מלמלתי בזכותך- ה' אלוקים
כשהודתי הבוקר אתה קדוש הודתי על הכל- הטוב והרע
כשבכיתי הבוקר שומע תפילה בכיתי עלינו- עם החיים
כשביקשתי הבוקר שמע ישראל ביקשתי במקומך- ארץ ישראל
כשצעקתי הבוקר ברך עלינו צעקתי עליהם- ילדינו הכמהים
כשהתפללתי הלילה,

ועיר האורות כיבתה את נרה,
שוב לא ידליקו אותו בחזרה.
שמונה להבות שורפות באש קודש,
כקורבן הוקרבו בראש החודש.
ומחודש טוב הפך לאבל,
ומשמחה נותר רק הנבל.
שינגן בדמעותיו את בכיו של האל,
כרחל המבכה על עם ישראל.
ואם זה מה שההוא שם למעלה בחר,
אלך לישון ואתבדה כשאקום מחר.
טיפות נוצצות ומבט אוהב ורך,
ועל התמונה- יהי שם ה' מבורך.

לזכר נעם מאירסון ז"ל
ועכשיו נשארתי לבד,
עזבת אותי בעולם אכזר.
איך אמשיך הלאה,
והבית כבר מנוכר וזר.
פזמון:
לא הייתה לי ברירה
אלא להמשיך קדימה.
זה מה שהיית רוצה,
לו היית יודע.
זה זיכרון לא שלם,
כשביקשת באופק לגעת, לדעת.
ואתה ברגע עלום,
עלם נשארת לבטח, לנצח.
פזמון...
וכשרציתי שלום,
קיבלתי מלחמה.
וכשרציתי אותך,
איתי בחזרה.
לא כל

הטחתי את דברי.
שיסיתי את מילותי.
הכאבתי בכל מכתבי
ואתה-
שתקת.
ביקשתי את תשובתך.
ייפיתי את רגשותיך.
ביכיתי את מילותיך
ואתה
שתקת.
ביקשת להבין מילותי.
ניסית לקבל דברי.
דיברת, התחננת, התנצלת
רצית לדעת שזו אהבה.
ואני-
שתקתי.

אין כמו הים כדי להקשיב לנשמה.
להתאים את קצב הנשימה לקצב גלי הים- להרגע.
אין כמו אותם כוכבים קטנים, הנראים בעלטת הלילה,
על מנת לראות מהם כל ניצוץ של נחמה.
אין כמו הרוח לטעת בך את התווים הנכונים
למנגינה הטבעית של הלב.
- - -
להמשיך ולהאמין,
לחלום ולבטוח,
לשוב ולברוח
ובפסיעות מהוססות, צעד אחר צעד,
טובע בחול החודר בין הסדקים, ממלא אותם,
לשוב ולחזור,
לחזור

לאן נעלמו הנדנדות הצהובות
שהיו מעלות אותנו,
שמות אותנו בין ארץ לשמיים,
בין רגש או שניים.
לאן נעלמו המנורות
עומדות, יציבות, חזקות,
שלקחו איתן כל משב רוח
של תקווה, לאור האמת.
או אולי לאורךָ
לאן נעלמה הלבנה
עגולה, שלמה,
עם אונומטופיאה מושלמת
של אושר.
לאן נעלמת אתה?
לא הותרת סימן,
ולי לא נותר לתהות,
אם לא היה זה אלא
אוקסימורון

זכר קדושים:
טלי, רוני, מירב, הדר והילה חטואל.
עקבות בחול,
בהן מוטבעים
זכרונות אין
קץ. כאורכו.
עקבות בחול,
נמחקו בגאות
גלי הים,
בגאות הרגשות.
עקבותיה של הרוח
נשארו ללא מענה
ורק סרט אחד.
כתום.
נותר לו, זרוק
על חופו של ים.
משאיר עקבות
בחול.

ברגע אחד של מרגוע
נתבקשתי להפר את שלוות
נפשי ההומה לקול גליו של
הים.

ברגע אחד של קושי
נאלצתי לקיים את
הבטחתי משכבר הימים
שאינה עומדת בעינה.

ברגע אחד של שכול
איבדתי אדם.
נפש קרובה ועם זאת
רחוקה.

ברגע קטן של אושר
עשיתני למאושרת
על פני כל האדמה.

ברגע אחד של בכי
קרעת לשברים את
כל תקוותַי המעפילות
אל הר ההר.

כציפורים נודדות
ברוח נושבת
על צמרות
העצים.
כפרחי הרקפת
המבליחים, אחרי
יום הסופה הראשון,
נוצצים מטיפות
של אהבה.
כשדה שיבולים ירוקות
המתנועעות, לעת ערב
בשמש נושקת
לאדמת המדבר.
לעמוד.
לנשום.
לראות.
לחוש.
לשיר.
לשיר

כשמחפשים את
ההתאמה המושלמת.
את אותו החרוז
שירעיד לבבות,
שינתוץ עולמות,
שיגשים משאלות
הדרך ארוכה,
מפותלת.
הסיבוב שבאופק
מסתיר את
נקודת הסיום
סרט אדום- לבן
שבמרוצת החיים
חייב אדם
לקורעו. לפדותו.
כשמחפשים את
ההתאמה המושלמת,
את אותו החרוז
שיפתח לבבות,
שיחבר עולמות,
שיפריח משאלות
ויגשימן
כדאי לו
לאדם
שימצא

שבעת אלפים ושלושת אלפים.
חמש מאות וחמש מאות
שבעה ושלוש.
ויצא השטן מעם אלוקים
ויך,
ויקח,
מן האתונות והבקר אשר רועות
באחו מוריק
הצופן בחובו סודות
וצללים.
ורק אחד לבדו נותר.
ועוד זה מדבר וזה בא.
וימשך השטן
ויך,
ויקח,
מן הצאן אשר ביקש
הימלטה מאש
שמיים.
ורק אחד לבדו נותר.
ועוד זה מדבר וזה בא.
ויבוא השטן
ויך,
ויקח,
מן

והגאווה
הלוחצת בקרבה את אושרו
של הלב ואת כאבו
של האדם
מעבירה את האדם מן העולם.
והשנאה
הכובשת ביִצרה כל באיי
היקום
ומרתיחה את מי הים
הרוגעים
מעבירה את האדם מן העולם.
והעקשנות
הטומנת בחובה רובד
הנסתר בעומק שכבות
הרגשנות
מעבירה את האדם מן העולם.
וצדקה
במטבעות של ארד
ותפילה
בדפים מצהיבים מדמעות
ותשובה
מעבירין

מלאי עצמך כמים
הגועשים, סוערים
לא נותנים מנוח
לאמונה הנכספת
מלאי עצמך בכוח
המרים למרחקים את
עצמותייך החלולות
ואת גופך
הרפוי
מלאי עצמך ברוח
הסוחפת
נוגעת לא נוגעת
בין צמרות עצים
של אקליפטוס
מלאי עצמך כמים
טהורים
שישקפו בשעת זריחה
את יופייך
המחודש.
קסם.

בקוביות
מבצר הכומתות האדומות,
ילד משחק במשחק החיים
קורא בעוז
"אחרי לצנחנים".
על דשא בשער כאריות
בין תלוליות
כמנהיג, כמוביל נושא תחינתו
"אחרי לניצחון".
בתמונה עומדים שלושה
זית על גבי קיר ישן.
אות לעתיד,
מופת לגבורה,
סימן.
מסומן.
עם סמל הלחימה
על דף לבן.
נושק בגאווה
לוחש בכמיהה
"אחרי".
בשדה משחיר מפיח
הלילה
דמעות

בס"ד

"דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים
אלוקי למה עזבתני?!"
חודש עבר. השאלות נשארו. שאלות האמונה הקשות המלוות אותי מיום שנרצח. באותו ראש חודש.
מאדר לניסן. מגלות לגאולה- התבדנו.
שמונה הם היו. אבל בשבילי הוא לבדו היה עולם ומלואו. עולם מלא בטוב, גדולה, התחשבות ואהבה.
הוא היה אחי הגדול, ולא רק הגדול. הוא היה כידיד, כחבר, כנשמה טהורה.
הוא היה.
ורק

ומה שנשאר בסוף,
מה שנותר אחרי הכל-
שתיקה.

היא הביטה בו כמסתכלת למרחקים.
עיניה נוצצות מדמעות צורבות
וליבה כמו עצר מפעום.
לובן השיש בים של עפר ערום
הביאו אותה להבנה.
לא עוד.
היא לא תביט בעיניו התכולות, הטובות.
היא לא תשמע מילת עידוד חמה או סתם ברכת הדרך.
היא לא תבוא יותר לשבות עם ניגונים בריח של פעם.
היא לא תדע יותר את סיפורה של החנוכיה על השידה

דמם עולה בלהבות הנשמה,
כאש בשדה הקמה.
קדושים וטהורים מיום היוולדם,
את ה' קידשו גם במותם.

במותם ציוו לנו החיים.

דפים קרועים ספוגים בדמעה,
אך הגאולה באה קמעה קמעה.
לקח לו כשה כפרה לעמו,
המיוחדים ביקש בין צבאו.

וצבא הארץ לך ישתחוו .

כיונתו של נוח עם עלה הזית,
על אדמה יבנו עוד בית.
בית של תקווה רון וניר,
משכנו הוא דביר.

דביר

רוח סוערת באויר,
נעלמו ציפורי השיר.
ירוק התחלף באפור
ודממה עמדה ככפור.
הים נסוג אחור
ואנו כיוסף בבור.
מפוחדים מהמחר,
כשיהיה כבר מאוחר.
השלטון לעם מנוכר,
מסתכל במבט כה קר.
כפוף תמידית למעצמה,
שקוע בלהט המלחמה.
וריח של אבלות,
בכי, תאונות ומחלות.
מאבק של שני עמים,
על אדמה כבדת שנים.
ואם נרצה הכל יוכל להשתנות,
אם נדליק את השמש מחדש.
הרוח

עד אין סוף / נכתב על החטופים..
כשנתת לי את הזמן,
להתמודד עם המצב.
קיבלתי זאת בהבנה,
שאולי תשוב בחזרה.
כשנתת לי את הזמן,
לצאת אל העולם.
ולהודיע בקול גדול,
שה' מחליט הכל.
כשנתת לי את הזמן,
לפנות אל המנהיג.
שיפעל ללא הפסק,
שיחזיר אותך כעת.
וכשנגמר לי כל הזמן,
הרגש להאמין.
הרמת אותי אל על,
להשלים עם הגורל.
אחרי שעשיתי הכל,
ולא שבת

"שוב יום אחד לפני מיתתך"

הלב פועם
מנסה בדפיקה אחרונה
ללגום עוד קצת מטעם החיים.
בנשימה מאומצת
מרגיש כל חלקיק של טוהר
חודר לנשמתו
מנסה להחיותה.
בנשימה מאומצת,
מנסה לתפוס עוד רגע אחד
לפני מיתה.
בין עולם של מעלה ובין עולם של מטה
שבעה רקיעים
באחד
תפילה קורעים לביטול הגזרה
ובשביעי
דיונים מתנהלים על רקע הוד, כבוד
וגבורה.
וכאשר

כקצב פעימות ליבם
של האוהבים,
יורד, מגן
על אהבתם.
כנגינת כינור
המשלים את קונצרט
הדמים,
משקה את
אדמתם.
כדיו הנמרח לסופר
הכותב מהירהורי ליבו,
מביא לרוגע,
שקט, דממה
של העולם
הגומע בשקיקה,
המברך בדמעה,
גשם.

ומן הבית הבא
תצא השמחה והרינה,
וכל באי המפתן יזכו לטעום
מעט מן האור
הטמון באיחודן של הלבבות
המתרגשים
לקיים את מעמד הברית
הנקבע ארבעים יום
קודם היוולדם.
ובאותו היום, טהורים הם,
כשעה בה קיבלו מתנת חיים.
***
[שיהיה פתיחה לבאות,
אוהבת אותך ומחכה איתך ובשבילך...]

ובאו כולם לחזות במחזה
העולה
על במת כדור אש
ומים.
והנה מבעד לוילון הקלוע נצרים,
נפתח צוהר, מבט אל
העבר- - -
ופתאום איש בודד מחפש מנוחה
בליווי של מלכים ועמים.
פתע בקע של ים נפער
במסך של ערפל עכור.
והיה נשמע קול רעש
של גלות וגאולה וגלות
וגאולה,
וירושלים נצפת שם באופק.
אדמת סדקים מחכה לאלו
שבאו בראשונה ובשניה
ברביעית ובחמישית
גילו

שְׁנֵי יְרָחִים

צִיַּרְתִּי לִי אֶבֶן
בַּיִת וְגִינָּה ְוגָדֵר.
מִשְׁכַּן שָׁלוֹם
בּוֹ אָנִיחַ רָאשִׁי
וִיְהִי לִי לְאַרְמוֹן
וְגַם אִם דַּל יִהְיֶה
אֲדַמְיֵּן בַּחֲלוֹמוֹתַי
יֵין אַרְגָּמָן בִּגְבִיעַ
קְרִיסְטָל הַמְּרַצֵּד
עַל הַקִּירוֹת
הַלְּבָנִים מִטֹּהַר הֵמִשְאָלָה
וָאֶחְלוֹם בְּדִמְיוֹנִי,
עַל תְּמוּנָה נוֹשָׁנָה
שֶׁל

מול אותה חומה בצורה
תחת שמיים עם ירח אדום
נופל. נעלם.
טהור.
מול אורות מנצנצים בפינות העתיקות
מעל עיר של קברים.
כשעמדת. צמודה לגדר
ושערך השחור כפחם מתנפנף ברוח,
הסתכלת באוויר.
אבל ליבך היה שם
באותו קבר מבודד מכולם.
טרי מכולם. קצר מכולם.
וכשירדת במדרגות ועברת
מחלקת נופלי תש"ח
לחלקת נופלי תשס"ח.
אדר תשס"ח.
נעצר האוויר.
רק קולות התפילה

יונה
דרור קראה.
בדמעה נרגשת
חיכתה
בשורה של אור
ושל זוהר
תמונה של יופי
של טוהר.
חיוך שמפציע למרחק
לשחר של יום חדש
בלעדיך.
יונה
מזכוכית הייתה.
התנפצה לה ברוח של הבל
ובכי של יגון נשמע
למרחק
ללב
ליבו.
למעיינו של אלוקים.
באותה הדרך
אבן
שביל עפר.
באותה השמש
אש
עשן.
באותה אמונה שבאת.
כך הלכת.
רות.סוף.
מות.סוף.
יהי

הַלֵב דּוֹפֵק. הַנְּשָׁמָה זוֹעֶקֶת. בּוֹכָה.
רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּחוּרְבּנַהּ.
חוֹמוֹת הָעִיר נֶהְפְּכוּ עַל יוֹשְׁבֶיהָ. שׁוּעָלִים הִלְכוּ בֵּין הֲרִיסוֹתֶיהּ.
שֶׁקֶט. רַק רַחַשׁ הָרוּחַ החָמִימָה לְעֵת עֶרֶב עוֹד נִשְׁמַע
כְּאִילּוּ לֹא שָׁמָּה לֵב לָמַרְאוֹת שְמתַּחְתֶּיהָ.
הַלֵּב קוֹרֵא. הַנְּשָׁמָה רוֹצָה. כָּמְהָה
הֵם חָזְרוּ לִבְנוֹתָהּ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוּ.

במעמקי הנפש הוא שוכן.
הרצון העז.
המילים השורפות.
בכוח המחשבה הוא יוצא.
הקטן ביקום.
העמוק מכולם.
בדיו כחול הוא נמרח.
השיר הכואב.
בלהט הלב.
למעמקי הנשמה הוא מגיע.
בפעימה חזקה-
משתקע.
ורק אלוקים כל יודע,
ברגש נוגע.

[צונזר...] שיר ארספואטי...

את הטנק השועט במעלה ההר.
את השריקה שנשמעה לפני המטר.
את האש הבוערת בשיח קוצים,
ואת אותם הבנים שנהרגו מאש מרצחים.
את המסעדה ההומה בלהט החום.
את הפיצוץ המחריד ששבר את התום.
את השקט שהשתרר לעת המנחה,
ואת הבנות שנותרו ללא משפחה.
את בית הספר הגבוה המבוצר בצידו.
את הכרוז המודיע 'צבע אדום'.
את הסלון ההרוס לאחר נפילה,
ואת בית הזיכרון למען אלה.
את הדגל המורד לחצי

היא רצה,
הוא רץ אחריה.
היא הגבירה מהירות,
הוא דלק בעקבותיה.
היא יצאה מהעיר,
הוא לא התייאש.
היא נפלה על שורש בולט
והוא אחריה.
היא המשיכה לרוץ
והוא רץ בעקבותיה.
בסיבוב הוא ניצב לפניה, כהה וגבוה.
היא הסתובבה. שוב הוא מאחוריה.
היא צנחה לארץ עייפה ויגעה.
הביטה סביבה לחפשו וקפצה בבהלה.
הוא היה ממש מתחתיה.
בסוף היא התייאשה. הרימה יד. גם הוא.
קצות

זו אמורה להיות תמונה מהממת אבל לא הצלחתי לחדד אותה...אני לא מומחית בעניין...
(ולמרות שנראה כאילו לקחתי את זה מהאינטרנט זה אני צילמתי...!)

אם אתה רוצה להשתנות
יש עוד סיכוי
אם אתה רוצה לחיות
יש עוד תקווה
רק תאמין ויהיה טוב
השמש תזרח ותפתח את הלב
אל תתיאש ואל תעזוב
רק תמשיך לצעוד, כי כבר לא כואב
אם אתה רוצה לברוח
אל תברח מעצמך
אם אתה רוצה לפרוח
תסתכל על עולם נפלא
רק תאמין ויהיה טוב
השמש תזרח ותפתח את הלב
אל תתיאש ואל תעזוב
רק תמשיך לצעוד, כי כבר לא כואב
אם אתה רוצה לנסוע
אל

והשמיים,
נושקים לים.
והשמש,
אט שוקעת.
והעצים,
שוב מלבלבים,
ברוח הנוגעת.
כן, בזמן ההוא,
כשהלילות התארכו,
והחברה' שם ישבו,
על הדשא.
והחול,
חודר בין הסדקים.
והלב,
פועם בעצמה.
והשמיים,
מכחילים מעט,
נושקים לאדמה.
כן, בזמן ההוא,
כשהלילה מתקצר,
והם ישבו שם,
על הדשא.

שלהבת אחרונה
דממה חודרת באויר,
שתקו ציפורי השיר,
עצר מהילוכו כל העולם,
ובבת אחת נדם.
ובשורה קשה נישאה,
על הרוח הקלילה,
ודמעות זולגות כנחלים,
ממלאות אגמים, ימים.
כי הלכת בלי שוב,
ואיתך הלכה גם השמחה,
ובחרת בחיים,
אבל ההוא לקח אותך.
והפרחים עוד מלבלבים,
צומחים עולים ומכסים,
מכסים זיכרון אחד,
ממשי מתוך רבים.
ושלהבת אחרונה בוערת,
מציתה