אחרי המלחמה

בס"ד

כאן, בשדה הפתוח. שדה המלא שיבולים ירוקות.

כאן, בשדה הצופה למרחבי ארץ ישראל, מתחת שמיים נגועים בעננים.

כאן, איבדתי את אחי.

אז, במלחמה עקובה מדם, הרגשתי גאווה.

גאווה על כך שהנה, אחי הבכור, הגדול, שרק לפני שבעה חודשים חזר הביתה ומדי חאקי על גופו,

לוחם על ארצנו מתוקף תפקידו.

הרגשתי גאווה שהנה, הוא מייצג אותנו, בין אם את משפחתו הקטנה ובין אם את כל העם היהודי הנלחם על ארצו ועל קיומו כבר אלפי שנים.

היום אני חשה תבוסה.

איני יודעת להסביר מאיפה באה הרגשה זו. אך היא מקננת בי כבר זמן רב.

נכון. אני יודעת. אני אמורה להמשיך ולהתגאות באחי, בצה"ל, בגיבורים שלנו.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אני רואה משפחות ממשיכות להתפרק, ממשיכות לשכול עוד ועוד קרובים וליבי נחמץ.

עד מתי?

איני מאשימה אף לא חייל אחד. הנכם אמיצים, עומדים ושומרים עלינו בכל שעה ושעה. עובדים בפרך על מנת שאוכל לישון בשקט. הלוואי והיה לי האומץ לקום ולהצטרף. אך מה יהא על הורי? מה יהיה אם חס וחלילה יקרה לי משהו? לא מספיק אם איבדו בן אחד?

אני זוכרת כל שיחת טלפון איתו. איך הרמתי את השפופרת ובבת אחת, כמתוך ספר ישן, עלו בי געגועים עזים שמסופקני אם אדם חווה אותם פעם.

הוא סיפר ואני שתקתי. הוא דיבר ואני נהנית לשמוע את קולו. וכמתוך הרגל, לאחר שיחתי עימו, נשאוני רגלי לחדרו אל מול התמונה מטקס סיום קורס צניחה. עומד. גאה. גו זקוף, כומתה אדומה, נשק בצד ומביט היישר למצלמה.

ואז היו געגועי שוקטים. עד השיחה הבאה. עד הפגישה הבאה.

זוכרת אני היטב את פגישתנו האחרונה.

הוא חזר ל'רגילה', למרות המצב המתוח בארץ.

ידעתי שיחזור ולכן הכנתי את הדברים האהובים עליו. כיבסתי את מצעיו וניקיתי את חדרו.

ואז הוא חזר. מאובק כולו. עייף אבל עם חיוכו הקבוע ועיניו הירוקות, הבורקות.

נכנסה שבת. ישבנו כולנו סביב השולחן. באמצע נשמע צלצול. זמירות השבת נדמו.

אחי ניגש לענות ופניו החווירו ואני, כבר ליבי דפק, כיודעת מה יקרה. הוא סגר ופלט משפט אחד "הסורים עלו. הזעיקו את כולם".

הוא הלך לחדרו. עלה על מדי ב'. אמר שבת שלום ויצא במהירות כדי שלא נראה את עיניו הבורקות והפעם מדמעות. אבל אני ראיתי.

באותה שבת כבר לא דיברנו כמנהגינו אחר הצהריים.

אותה שבת ישבתי לבדי על הספה הגדולה בסלון, קוראת תהילים ומתפללת בלי קול לאבא שבשמיים שישמור על חבריו ועליו, על אחי.

דמעות מציפות את עיני, אך הזיכרון לא מרפה.

איך במוצאי אותה שבת ישבנו צמודים לרדיו והתפללנו שאחי אינו בין החללים הרבים.

נשארנו באי וודאות ובתפילה גדולה. עד יום שני בצהרים.

נשמעה דפיקה בדלת. אבא ניגש ובפתח עמדה פמליה בירוק זית. אמא נשברה אבל  אני לא. מעכשיו, אחי לא חזק. אני החזקה.

אבל גם המקל החזק בעולם נשחק. ואני בוכה. בוכה בלי קול ורק דמעותיי הן אלה שמציפות את מעיינו של אלוקים.

כך הוא רצה למות, אמר לי פעם, כלוחם. כגיבור. כמקדש שם שמיים.

אבל הוא בכלל לא רצה למות! הוא רצה לחיות, להקים משפחה, להמשיך את שושלת העם היהודי.

וכיום, תמיד אני מחכה לרגע, לרגע בו יורידו את הדגל לחצי התורן. ברגע זה אבקש שזו תהיה הפעם

האחרונה, אבקש שערב אחר כך, ערב יום העצמאות, יעלה הדגל התכול לבן, הטהור, למעלה ויישאר שם

 לעד.

* * *

ועכשיו, כבר שקיעה. פתח אל יום חדש.

ובשדה הפתוח, המלא שיבולים ירוקות, אשאיר את הדמעות, את העצבות ואת השכול.

אקח עימי שיבולת אחת ירוקה לשים על קברו הצחור של אחי.

שיבולת שתסמן את הצמיחה.

צמיחת עם ישראל ושלמות ארצו.

לקראת יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות...