כלוב של זהב

ושוב, כמבקשת לפקוח עיני ולגלות מציאות אחרת, הבטתי מבעד לחלון האוטובוס. הוא היה מלוכלך באבק. מלוכלך רק מעצם התפקיד אותו הוא מבצע.

מבחוץ נראו אורות רבים, והמוני אנשים עם חולצות כתומות קרועות, שובלי דמעות על לחייהם ותפילה בפיהם, נישאים לעבר החניה.

ככה סיימתי את חיי הראשונים. חיים מאושרים שהתקיימו במשפחה אוהבת ותומכת שש- עשרה שנה, בגוש קטיף.

התנתקתי מהחלון, לא יכולתי להביט באבי המועלה בכוח לאוטובוס כשאחי הגדול בעקבותיו. לאחר מספר דקות אבי התיישב בכבדות לידי. עצמתי עיניים ובכיתי על כתפו. היה לו ריח של כוסברה. רק היום בבוקר עוד עבד בחממות המשפחתיות ועכשיו, רק הריח נשאר, גורם לי לבכות ביתר עוצמה. הוא ליטף אותי ולחש לי חרש שזו היא גזירת האלוקים ואנו צריכים לקבל אותה, גם אחרי המאבק הממושך שלנו. זה גרם לי להפסיק לבכות. אבל נשימותיי המהירות עדיין נשמעו. לא כך ציפיתי לראות את סוף המאבק הקדוש שלנו. האמנתי שאף אחד לא יעז להתחיל את המלאכה הארורה הזאת, שנישאר לעולם מול הים הכחול, הרוגע. לכל היותר, הדבר היחיד שצריך היה להשתנות בחלומותיי הוא קול האוויר המתמלא בציוץ ציפורים, ולא בשריקת הפצמ"רים. אבל כשמם- כן הם, אלו רק חלומות שנשארו טמונים בחול בעוד האוטובוס נוסע ליעד בלתי ידוע.

התעוררתי כשכבר היינו בירושלים והורידו אותנו ליד מלון כלשהו. כל שרציתי באותה השעה היה לחזור לישון, להתעלם מן המציאות העגומה. לדחות אותה, לעולם.

המיטה הייתה קרה, לא מזמינה. הנחתי את התיק עם הדברים האחרונים שהבאתי משם, וקשרתי סרט כתום על הדלת שידעו שפה, בחדר הרגיל הזה, גרים אנשים שאין להם לאן ללכת, אך כל רצונם הוא לעזוב את המקום המנוכר הזה ולחזור לנחלתם.

בימים הראשונים אחרי הגירוש רק בכיתי, בלי דמעות, כי הן כבר נגמרו. בכיתי מבפנים, כאילו במקום דמעות שבור ליבי ודמי נשפך.

ככה התחלתי את חיי החדשים, חיים לא חיים, משהו בי מת.

הלכתי לכותל להתפלל, ניסיתי להתגבר על כל התסכול כלפי הקב"ה. אבל גם ירושלים כולה לא הייתה מזמינה עבורי. היא הייתה קרה כביום סגריר. זו לא ירושלים שהכרתי, היא השתנתה, האנשים שבה השתנו, או שמא- אני השתנתי.

הרגשתי בודדה. השארתי מאחור זיכרונות אין ספור. ים תכול, טהור ונוצץ, לשוליו חוף זהב, קורן בחום, דקלים מתנשאים בגובהם, חברות אין ספור ובית, שאין לו תחליף וגם לא יהיה.

התפרקנו. המשפחה כולה לא הייתה אותו הדבר. כל אחד מסוגר בתוך  עצמו, כואב מבפנים, נשרף. לא היה בכוחנו לקום ולנסות להתגבר ולמרות המילים שנשמעו כל הזמן על הכוחות שעוד יש בנו, הרגשנו שזה לא אמיתי, שזה דבר המועד לכישלון.

חמישה שבועות אנחנו פה. התיישבתי על המיטה הוצאתי מתחתיה את התיק שלי. עד היום מיאנתי לפתוח אותו, הרגשתי כאילו יהיה זה להעלות זיכרונות באוב. הרוכסן נתקע, כמבקש לאצור בתוכו את אוצרותיו לעולם. שפכתי את תוכנו של התיק על המיטה. הייתה שם קופסא שקופה, צויר עליה בית, דקל, ים וחוף. פתחתי אותה ומתוכה נשפכו גרגרי חול לבנים, חול מגוש קטיף. אספתי אותו דקות לפני שהתפננו מהבית. רצתי עליו פעם אחרונה, יחפה, חול עובר, נוזל מבין אצבעותיי. חומו עובר אלי. נשכבתי עליו, עוצמת עיניים. מתמסרת למגעו תחת שמיים חלקים וברקע, קול הגלים באים הולכים, חוזרים למקום מהם באו. אחרי הקופסא בא פרח מיובש, הרמתי אותו ובבת אחת חזרתי מספר חודשים אחורה. 'עלה למעלה עלה, כי כוח עז יש לך...' דבר המדריכה נאם באוזניי בפעולת יום העצמאות, "צריך לזכור כי בכוחנו לעלות, לשאוף מעלה, לצמוח- ממש כמו הפרח ולמרות כל המורדות והניסיונות, אל לנו לשקוע בכישלונות". בסיום הפעולה הלכתי הביתה ושמתי את הפרח מתחת לקומץ סרטים כתומים על השולחן שלי, לסמל את המאבק הנוכחי.

הנחתי את הפרח בצד. מסתבר, שלמרות שהאמנו בכוחנו, הפסדנו. גורשנו.

אחרי הפרח באו האבן מן הגינה, המזוזה מהחדר שלי ויומן השירה שלי. הרמתי את היומן ומתוכו נשר לחיכי עמוד תלוש, כאילו זה לא מקומו. פתחתי את הכפלים וראיתי שכתוב שם שיר, שיר שכתבתי ערב הגעתנו למלון:

"עקבות בחול,

בהם מוטבעים

זיכרונות אין

קץ, כאורכו.

עקבות בחול,

נמחקו בגאות

גלי הים,

בגאות הרגשות.

עקבותיה של הרוח

נשארו ללא מענה

ורק סרט אחד.

כתום.

נותר לו זרוק

על חופו של ים.

משאיר עקבות

בחול."

ממש כך. השארנו שם סרט כתום. חלק ממנו. חלק ממני.

סגרתי את היומן, מרגישה איך הדמעות עולות בי מבפנים. במקומו הרמתי תמונה, קרבתי אותה אל פני... סוף שנה. מסיימים ללמוד היום. כולן נעמדות לתמונה משותפת, מצלמה אחרי מצלמה. הבזק הגלים ברקע ושוב הבזק הצילום. כל אחת מבקשת להיות זו שתשמור על קשר עם כולן במהלך החופש. לא ידענו שזו תהיה התמונה האחרונה שלנו יחד...

ניסיתי לזהות פרצופים של בנות. לא הרגשתי, אבל הדמעות כבר התחילו, שוב. קמתי מהמיטה, כיכולה לשאת את הדברים רק בהליכה, חושבת איפה הייתי ללא הקיץ השחור הזה.

בערב עשינו פורום משפחתי. אבא הודיע שכנראה יש לנו קראווילה בניצן. אמא לא נראתה מופתעת, כנראה כבר ידעה. אחי נאלם דום ואחיותיי הקטנות צהלו בשמחה. ואני, רגשותיי מעורבים. נכון שאני שמחה לעזוב את כלוב הזהב הזה, אבל עד עכשיו חייתי באופוריה שכשנצא מהמלון נחזור ישר לגוש קטיף, ועכשיו, יש תחנה נוספת בדרך.

ושוב, לארוז את כל הדברים, לעזוב מקום, אך הפעם זה הרבה יותר פשוט... אחרי ארבעה שבועות מאז הודיע אבא על המעבר, מימשנו את הודעתו. נכנסנו לקראווילה המשופצת ולא יכולנו שלא להשוות אותה לבית על הים. יותר קטנה, פחות חמה, נוף חדגוני ובכלל- אין גינה. התמקמנו ארעית, יודעים שבתוך זמן קצר נצטרך לארוז פעם נוספת, לחזור לבית שלנו.

חזרתי ללימודים, לסדר היום הצפוף ולהדרכה בסניף החדש. את המקום המתחנן להיקרא בית הפכנו לקצת יותר חמים. תלינו תמונות על הקירות, חזרנו לשיר בערבי שבת, לטייל ולשתול פרחים בגינה, להפיח חיים בשממה הנוכחית. לרגע לא שכחנו את מה שעברנו, התפללנו בכמיהה על עתידנו שם, ממש כמו גולי בבל בתפילתם על ירושלים.

* * *

שנתיים מאוחר יותר אחי התחתן. חופה. הכלה מסתובבת שבע פעמים סביבו. מעליהם טלית, הטלית האחרונה שהוצאה מהגוש שנקטף. ומעל הטלית, בשמיים, כדור של אש, שמש זוהרת בכתום בוהק.

לא כמקובל אחי ביקש לשאת דברים תחת החופה "אני עומד עכשיו פה, בירושלים עיר הקודש. וכמו שהאמנו כל הדורות, כל השנים שנשוב אליה ונבנה אותה, ועכשיו אנו זוכים להתחיל ולקיים זאת. כך אנו מאמינים, שבקרוב ממש. ישובו הגולים לנחלתם, נשוב אל האדמות שהשארנו מאחור בעל כורחנו, נגור בגוש קטיף, מול הים. שוב."

______________________________________________________

השיר המופיע ביצירה נכתב במקור לזכר בנות משפחת חטואל הי"ד.