בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים-
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר-
להמשיך הלאה בדרכי
שלי, לדעת להתגבר
ולהתבגר.
והעצות לשביל החדש- רק מלמעלה.
מדוע?
הלא גיליתי כבר
שמחשבתי נושאת אל ארמוניה,
את אותן הדרכים שסלולות
בחציין
מביאות אבני אספלט
שחורות לעצור את רצונותי.
מדוע לא קיימתי את שבועתי
לי?
הן האמנתי
שאם אביט רגע קט ויחיד
אל העתיד, אראה אותו
שקוף וזוהר, עומד וקיים.
מדוע לא קיימתי
את שבועתי לי?
כלום שכחתי
מה מקנאה הייתי
בשביל אחר,
ששמי כתוב בצדדיו?!
בכיתי תמיד
שכלואה הינני
בעולם המחשבות,
אך כשנותנת לדרור הרגשות
לברוח מן הסורג
אפשר לקלקל את
המצב הקיים.
בלילה ההוא כשישבתי לבדי
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שטוב לי כך.
כל הזכויות שמורות בעיקר לזלדה
תגובות
למרות שאם הזיכרון המוערפל שלי צודק, לקחת כיוון די שונה.
הלכתי לגגל, לצערי עברו הימים שספרי השירה פשוט נכנסים לתיק שלי בלי לחשוב פעמיים.
יעקביוסף
הלכת צעד אחד אחרי זלדה,
אבל למקום שרעיונית לא כל כך מובן לי.
ברוב השיר את מקוננת על העבר ועל ניסיון לבנות עתיד חדש שלא תלוי בסביבה הפיזית שלך, אך לבסוף דווקא "התלישות שבין מעלה והאספלט" עושה לך טוב.
מבחינת ההבנה יצאתי מעט מבולבל.
יעקביוסף