כל אותו היום הייתה צפונה בביתה. יודעת, שהשיחה מהשבוע שעבר לנצח תישאר חרותה על לוח ליבה.
עוד כשלמדה בתיכון המקיף אמרו עליה שחדת לשון היא ושאין מתחרה למידת האינטואיציה שלה. עכשיו, כבר איננה בטוחה שהייתה רוצה להחזיק מידות אלו ולו יום אחד נוסף, או אולי, אם אפשר היה לוותר עליהן מלפני כשבועיים, כשיאיר, בעלה, גויס למלחמה. אז כבר ידעה, שנסיעתו לא תיגמר בטוב. לפחות לא בשבילה.
מנסה לשחזר, בין דמעה לדמעה, את כל קורותיה מאז פגשה בו לראשונה. אין בה ספק, הוא שינה את חייה.
ועכשיו, חובקת היא תינוקת בת חודש. קטנטונת שנותרה ללא אב,יתומה. ולה, אין סיכוי להשלים שנה זו לעולם.
צעירה הייתה כשפגשה בו לראשונה. בכיתה י"ב, בתיכון באשקלון. באותה העת עבדה כמלצרית באירועים על- מנת שתוכל לממן את לימודי הנהיגה, משימה שנראתה לה אז כבלתי אפשרית. והוא, כמלאך משמיים, בו נתקלה למרבה המבוכה עם מגש מלא כלים בחתונת אחותו, תמך בה לאורך כל הדרך, כאשר אירוע מצער זה הוזכר רק במסיבות ובשעות בהן היה דיי נוח לגחך על כך.
אפשר לומר, שנס קרה לה. אכן מלאך היה. מלאך שנשלח בכדי שיוכל להרימה מן המקום אליו הגיעה ולממש את אושרה הבלתי נדלה.
כשהתגייס לצבא, שלושה חודשים לאחר אותה תקרית מביכה, עמדה מאחוריו והוא עודד אותה ללכת לשירות לאומי כדי שלא תכלה את זמנה בצפייה דרוכה לשובו. והיא נשמעה לו, כרגיל. לא היה קץ לאושרה באותה התקופה. היא נעה על ציר של אור ואהבה שסופה להתקיים כמו באגדות ובין ביקוריו בביתה הייתה חולמת על הביקור הבא ומשקיעה בנתיים את כל אהבתה אליו בילדים עימם עבדה במועדונית בשעות אחר- הצהרים.
את שירותו הצבאי סיים כסגן מפקד גדוד 13 של גולני, והיא נהנתה להתרברב ולהתגאות בזה. ידידותם הייתה חזקה. חזקה מכל מה שהכירה עד כה בקשרים מסוג אלו. קשרם השתובב בין מכתבים על מהות היקום והאדם, על מהותן של הנתינה והגאווה ועל אהבתם. שאלות רבות נשאלו אז בחיבה גלויה ובאמונה תמימה- אך נותרו ללא מענה.
יום אחד, בשעה בה טיילו שניהם בנחלי הגולן, סביב ירוק וטוהר ההתמזגות בין שמיים ומים, פנה אליה ואמר לה את רצונו ללכת ללמוד שנה בישיבה עליה שמע ושם, אולי, יקבל את תשובותיו בחיפוש אחר דרכו.
בתחילה לא הבינה מאין מחשבה זו הגיעה. אמת, שניהם גדלו בבתים מסורתיים ובעלי אמונה שורשית, אך מכאן ועד ללכת ללמוד בישיבה הדרך עוד ארוכה! אחרי כברת דרך שהלכו שניהם בשתיקה, שקועים במחשבות, השיבה לו שהיא מאמינה בו ואם זו החלטתו, כנראה שהיא נכונה. פניו קרנו מאושר על תמיכתה ובאותו והיום בישר לה, בעודם עומדים נפעמים מול השקיעה המרהיבה, שבתום השנה רצונו הוא שתינשא לו.
קריצתה של השמש נגהה באור יקרות הישר אל תוך עיניו שופעות הטוהר.
לא היה גבול לאושרה ושניהם יחד נראו כמו זוג החוזר ממלחמה. עטור זרי ניצחון.
מהרגע בו יאיר נכנס לישיבה, ראתה אותו עוד פחות מאותה העת בה שירת בצבא, אך היא התרגלה לכך. שיחותיהם השבועיות ומכתביהם הרבים ספוגי העמקות סייעו לה לצלוח תקופה זו. היא חשה בבירור שיאיר נעשה בוגר ובשל יותר לחיים משותפים.
באחד מן הביקורים המעטים שלו, הביע את רצונו על כך שתלך ללמוד גם היא, בחודשים הספורים שנותרו עד לסיום השנה. אם חשבה אז שכניסתו לישיבה יהיה הרעיון המשוגע האחרון שלו, התבדתה. אך באהבתה העיוורת אליו, נענתה לו, ונרשמה ללימודים במדרשה הסמוכה לביתה, למשך שעות ספורות בכל יום.
במדרשה גילתה על עצמה דברים חדשים. היא הרגישה ששעות אלו מלאות בהתרוממות, בגילוי אישיותה ובנתינה שלה לכלל. ששעות אלו מחזקות אותה ונותנות בה את הכוח להמשיך ולחכות עד סיום השנה היקרה הזו.
כיומיים לפני סיום הלימודים, ביקש ממנה יאיר שתתלווה אליו לפגישה אצל ראש הישיבה שהפך להיות לו מורה דרך ודמות אב נוספת. מרוגשת מן המפגש, הגיעה אליו לישיבה והתפעלה מראות עיניה. עשרות בחורים יושבים ועוסקים בתורה באולם גדול, כאילו זה כל חשקם וייעודם, ולכך נוצרו. היא עמדה נפעמת ולראשונה החלה להבין מה משך את יאיר להיספג ולהיטמע בעולמה של תורה.
כשנכנסו לחדרו של ראש הישיבה, לא היה קץ לתדהמתה. ממאות הספרים המקיפים את החדר ומונחים ערמות ערימות על השולחן וממראה פניו של הרב המלאות טוהר והוד, ויראת הכבוד הכנה שחשו כלפיו. בסיומה של הפגישה המרוממת נתן להם הרב את ברכת הדרך לחתונתם וכל שנותר היה ללכת להודיע להורים את הבשורה המשמחת באיחודם של הלבבות.
בתקופת חגיגת ארוסיהם ועד יום נישואיהם ברוב פאר והדר, לא היה המאושר ממנה על פני האדמה. הברכות והמתנות שהורעפו עליה מכל עבר היו פרט שולי במימוש אהבתם זה לזו וכל דקה פנויה ישבו ביחד ותכננו בערגה את עתידם המשותף.
כדרך חיים, החליטו לנהל את ביתם ברוח המסורת היהודית וחתונתם נעשתה אף היא כדת וכדין, ומשנכנסו לביתם החדש, כל חלומותיהם החלו להתגשם.
כחודש בלבד לאחר נישואיהם הרתה. ימים אלו, ימים של עבודה קשה היו, הכנות והחלטות לוו בתקווה ואמונה גדולה. יאיר תמך ועזר בכל מה שהייתה צריכה והיה לה לעזר רב. בחלוף תשעה חודשים נולדה אוראל, וכשמה כך הייתה, מלאת אור וחן.
כעבור שבועיים פרצה המלחמה ויאיר נקרא למאמץ המלחמתי עוד בתחילתה, כמפקד קרבי בחזית. היא התחננה שלא יצא, שהיא עוד זקוקה לו עכשיו, דמעות הרבה שפכה ותירוצים שונים ניסתה, אך הוא הסביר לה בְרוֹך שחייליו כמו בניו הם ושלו אין תחליף. והיא- קיבלה זאת בהבנה מהולה בצער ובדאגה.
לאחר ארבעה ימי קרבות בדרום הוא שלח לה הודעה "יקירתי- השלום לך? דואג אני ומחשבותיי רק עליך. שלומי בסדר. אלוקים שבשמים שומר עלי ועל חיילי נאמנה ובעזרתו אחזור בקרוב. אוהב אותך!"
אך הוא לא חזר. כעבור שלושה ימים עלו חיילים במעלה השביל המוביל לביתם והיא כבר הבינה. אותה אינטואיציה הייתה לה לרעה כל ימיו בשטח ונחרדה היא שמחשבותיה על כך הביאו לגורל שכזה.
ההלוויה הייתה שקטה. חייליו עוד לחמו והפצועים המעטים שיכלו להגיע בכוחותיהם האחרונים עשו זאת והעלו את סף הדאגה והחרדה אצל שאר המשתתפים. בהספדים דובר על מפקד עניו הסוחף את כולם בדבקותו במשימה. נערץ היה. ולא רק עליה. היה.
מיום בו יאיר הלך כבה האור שבה. היא נשארה מתפקדת חלושות רק למען ביתה. הוריה ניסו לעזור בכל דרך אבל היא דחתה עזרה זו והעדיפה להיוותר בגפה. אסף, חברו הטוב של יאיר, אחד מן המפקדים האחרים שעבר גם הוא את המלחמה, ניסה אף הוא את כוחו. והיא, נתלתה בכל סיפור שסיפר על בעלה בעבר. כל חיוך שלו וכל אמירה שנונה שלו הפיחה בה חיים. אסף עזר לה יותר מחברותיה. הוא לקח את אוראל, הגדלה מיום ליום לטיולים על- מנת לתת לה שעות של מנוחה. בשעות אלו הייתה עוברת על אלבומי התמונות הישנים בהם הונצחו רגעיהם היפים שלה ושל יאיר ביחד. אך מכולם, תמונה אחת, התמונה שצולמה ביום בו ביתם נולדה, נשארה דרך קבע מתחת לכר, כאילו בכך ניתן היה לשנות את הגזירה.
* * *
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
כעבור שנתיים נישאה בשנית, כאלמנה עם יתומה. אחד היה, שהשתוקק בכל מאודו להחליף את תפקידו של יאיר, ולתת מעצמו בכדי שתוכל לשוב גם היא לחייה. בבחירתה זו ידעה שאין מועמד אחר המתאים לכך יותר ממנו.
היא התיישבה בפתח ביתה החדש, קוראת בספר התהילים שיאיר נתן לה ליום הולדתה העשרים, "מזמור לאסף..."
תגובות
תמיד פה אם את צריכה עזרה!
אוהבת
אני לא ראיתי אותו ועכשיו זו הייתה הזדמנות מצויינת, מעמיקה ומרגשת.
תודה!